בדרך לעזה הקטנה חוצים מדבר מלא בכוחות צבא. האדמה חולית והיא מנוקדת שיחי מדבר צפופים ופה ושם עומד לו אשל שתחת ענפיו היבשים מחפשים חיילים מעט צל. אתה חולף על פני דיונות חול נמוכות שטורי חי"רניקים רצים לעברן כדי לתפוס עמדות להמשך לחימה ונע בתוך ענני אבק סמיכים שמעלות שרשראות הטנקים. וכל הדרך מלאה מגננים המוקפים תילי עפר ובתוכם שורות־שורות של אוהלים שבהם סודרו שורות־שורות של מיטות שדה. לצידן תיקים אישיים שבגדים מבצבצים מתוכם. מחוץ להם חבלים שנמתחו בין בזנ"טים ועליהם תלויים לבנים ומגבות שכובסו ביד. תאי שירותים כימיים ומקלחות שדה. וברקע כל הזמן הדי פגזים וירי בנשק קל של המתאמנים כאן, וממעל רעש מטוסי קרב העושים דרכם להפציץ בעזה האמיתית שנמצאת מערבה מכאן.
לאחר מתקפת הפתע ב־7 באוקטובר התברר כי חמאס בנה לא הרחק מהגבול מודל של מוצב צה"לי והתאמן על כיבושו. היה להם ממי ללמוד. את המתקן העצום בשטחי האש של צאלים, המדמה את עזה, בנה צה"ל לפני כ־19 שנה. לא סתם קראו למקום "עזה הקטנה". היא תוכננה בידי משרד אדריכלים וכל ייעודה לשמש סימולציה למרחב אורבני פלסטיני טיפוסי, והדגש כאן הוא על רצועת עזה. המרחב הבנוי הזה מלא בפירים של מנהרות שמהם מגיחים חיילים המדמים אויב. יש פה רחובות ראשיים וסמטאות צרות ולצידם כ־600 מבנים, בהם בתי ספר, בתי חולים, מסגדים, שוק וכיכר עיר גדולה שסביבה בניינים עם חנויות בקומת הקרקע. יש גם "מגדל" אחד בן שמונה קומות, קסבה צפופה ובתים עם חצרות פנימיות ומרתפים. אין חייל קרבי בסדיר או במילואים שלא מכיר את ה"עיר" הזו שנמצאת בשטחי האימונים של צאלים. צה"ל מתאמן על כיבוש הרצועה ועל לחימה בה כבר שנים.
כשהגענו בבוקר יום שלישי השבוע התאמנו שם כמה יחידות מילואים במקביל. אתה מסתובב במרחב העצום הזה ותוהה כמה זמן אפשר יהיה להחזיק את צבא היבשה כשהוא דורך במקום בחום של 32 מעלות. בשטחים מסביב חונה צבא ענק. שטחי האש של צאלים, כמיליון דונם, מתפרסים מאזור קיבוץ חצרים בצפון ועד אזור ניצנה בדרום, והשטחים הללו מלאים עכשיו ביחידות סדיר ומילואים המחכות לשלב הבא. המאמץ הלוגיסטי אדיר וצה"ל פתח מרכזי מזון ואספקה חדשים הדואגים לכוחות בשטח. כל העולם עוקב אחר ההתפתחויות, ובצאלים, ביום שלישי השבוע, ראינו גם קצין מארינס עם שני כוכבים על הכתף שבא לעקוב מקרוב אחר התקדמות האימונים.
הדברים מובאים לדפוס ביום חמישי, כשכוחות היבשה עדיין לא נכנסו לרצועת עזה. תחושת הכוחות היא כי תקופת האימונים מיצתה את עצמה. הסדירניקים בשטחי הכינוס רוקעים ברגליהם וסבלנות המילואימניקים מתחילה לפקוע. האישה בבית כבר לוחצת והעסק שנותר מאחור מאיים לקרוס.
מאות תאי שירותים
טורי הרכבים האין־סופיים החונים בצידי הדרך ובשטחי העפר מחוץ לצאלים הם העדות לכמות אנשי המילואים שנמצאים כאן. כביש 222 המוביל לצאלים הוא כביש חד־נתיבי לכל כיוון. הוא עמוס בימים האלו במשאיות המובילות אספקה, חימוש ומכליות סולר ומים, ברכבי צבא ורכבים אזרחיים של מילואימניקים שיוצאים לכמה שעות או חוזרים מהפוגה קצרה, וכל התנועה הזו מכוונת על ידי שוטרים צבאיים.
מאות אלפי ישראלים גויסו למילואים ופוזרו בין הגזרות, בצפון ובדרום. צאלים הוא בסיס האימונים הראשי של כוחות היבשה במילואים, וההיערכות לאימוני הכוחות שגויסו החלה כאן כבר בצהרי היום הראשון למלחמה. קודם כל הוקמו מתחמי האוהלים ופוזרו בשטח מאות רבות של תאי שירותים ומקלחות שדה. אל"ם איתי זיגדון, סגן מפקד המרכז לאימונים ביבשה, מל"י, אומר שהמגויסים החלו להתאמן מיד, אימוני יום ולילה, משש בבוקר עד שלוש לפנות בוקר. "בן־לילה המקום הפך למפעל ענק של אימונים. סרט נע, מסגרת אחרי מסגרת. תרגילי פרט, חוליה ומחלקה עד תרגילי פלוגה ותרגילים גדודיים. יש פה עשרות אוטובוסים שמניידים כוחות ממקום למקום, משאיות שעובדות 24/7 במשמרות של נהגים. התאמנו פה כ־50 אלף אנשי מילואים ועוד אלפים ממשיכים להתאמן גם עכשיו. זו כמות שהצבא לא התמודד איתה שנים. בערב שישי האחרון המטבח בצאלים הוציא עשרת אלפים מנות, כשבימי שישי רגילים הוא מוציא במקסימום 500 מנות. זה אומר שיש פה טונות של אשפה ומשאיות שמפנות אשפה כל היום, באות ויוצאות, באות ויוצאות".
נסענו קילומטרים בדרך עפר עד שהגענו למקבץ של בקתות עץ שנבנו ללא גג. אל"ם זיגדון הצביע: "תכירו, לש"ביית (מתחם אימונים בשטח בנוי) בארי, הקמנו אותה בשלושה ימים בשבוע שעבר".
בארי?!
"כן, קראנו לה על שם הקיבוץ, כאקט של הנצחה וכבוד לאנשים שעברו שם אסון נורא".
בארי של צאלים הוקמה בלב המדבר בהלמות פטיש ובטרטור מברגות. מדובר במתחם אימונים על שטח של 800 דונם ובו תשעה מקבצי בתים, כל מקבץ כזה הוא אוסף בתים הבנויים זה ליד זה ומדמים שכונה קטנה. הגודל העצום של המקום ופיזור מקבצי הבתים מאפשרים אימון של כמה יחידות בו־זמנית. אלוף דוד זיני, מפקד פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, החליט על הקמת המקום לאור הצורך בהגדלה מיידית של מתחמי האימונים בשטח בנוי לאימון כוחות היבשה לקראת הפעולה הקרקעית ברצועה.
זיני חובש הכיפה הרים טלפון לקצין התשתיות והבינוי לשעבר של צאלים סא"ל אלי אבלס, שגם הוא חובש כיפה, בבוקר שבת שעברה. אבלס חזר שלושה ימים קודם לכן בחופזה מטיול שחרור שעשה עם המשפחה בצפון ארגנטינה. "הייתי כבר שלושה חודשים בחופשת שחרור", הוא אומר, "וכבר יש לי מחליף, אבל מהרגע שהמלחמה פרצה הוא עמוס בעבודה מעל הראש. המקום הזה, צאלים, הוא ענק, אבל לא בנוי לאמן את צבא המילואים כולו בבת אחת. ובשבע בבוקר ביום שבת זיני מתקשר ואומר: 'תתחיל לתכנן, אני רוצה את זה עוד השבוע'. רצינו מתקן לאימון על רטוב. בירי חי. במהירות שנדרשנו אליה, הכי טוב לבנות בעץ. בירי על קירות עץ לא עפים רסיסים ונתזים. החלטנו גם שאין צורך בגגות, לבנות רק קירות.
"עוד באותו יום ישבתי על תצ"א, בחרתי מקום, יצאתי למדידות בשטח ולמחרת, בראשון בבוקר, כבר הייתה תוכנית. במקביל לאישור שלה הזמנו 4,050 פלטות עץ, מסמרים, ברגים וצירים לדלתות ולחלונות. התחלנו לבנות ביום שלישי בשבע בבוקר. קיבלנו שתי פלוגות טירונים של תותחנים, שעבדו חבל על הזמן יחד עם עוד עשרה אנשי בינוי של צאלים, במשמרות משש בבוקר עד אחת עשרה בלילה. בלילה עבדנו עם פנסי ראש ולאור פרוז'קטורים. בחמישי בערב כבר התאמן שם גדוד מילואים. בראשון השבוע כבר התאמנו שם שלושה גדודים ואתמול כבר ארבעה, במקביל, בלי להפריע האחד לשני".
מבני העץ שהוקמו בחופזה נראים כמו החושות של הבדואים בחופי סיני רק בלי כפות התמר שמכסות מעל. שמענו יריות מכל עבר. כוחות הסדיר וכוחות המילואים מתאמנים אלה לצד אלה ומתרגלים שוב ושוב מתארי לחימה מגוונים. זיגדון, שהיה מפקד גדוד שמשון בחטיבת כפיר, אומר שמפקדי הכוחות והלוחמים עצמם נדרשים למודעות גבוהה וחדה של כל קשת האיומים המחכים להם ברצועה. "הלחימה תתחיל כבר בתנועה אל היעדים, לפני ההגעה לשטח המבונה. אנחנו כאן בעיקר מלמדים את החיילים לחשוב. מתאמנים על מעברים בשטחים נחותים, על לחימה מרחוב לרחוב, מבית לבית, לנתח את תוואי השטח, את מה שרואים בעין ואת מה שלא רואים, להיות מוכנים ל־50 מטרים הבאים, לעשרה מטרים, לעשות איגופים ולהיות תחבולנים, לחשוב על מלכודים, על מארבים, על חוליות נ"ט שנמצאות בכל מקום ויגיחו בהפתעה, וכמובן על איום התת־קרקע".
קפלניסט במיל'
המאל"א, מתקן האימונים ללוחמה אורבנית, "עזה הקטנה", יושב על 250 דונם. מרחוק הוא נראה כמו עיירה פלסטינית שצריחי מסגדים מתנשאים מעל שאר בתיה. תשאלו כל לוחם בגבעתי, צנחנים, גולני או נח"ל שהשתחרר בשנים האחרונות, כולם יעידו שהתאמנו כאן לפחות חודשיים מתוך כלל השירות שלהם.
תשעה רבעים יש במתחם הענק. רובע 5 נקרא "סג'עייה". "עזה הקטנה" היא מתחם אימונים טקטי על יבש. זורקים פה רימונים מפלסטיק ומי שיורה צועק "אש־אש־אש", אבל לא יורה באמת. קירות הבתים וחומות בתי הספר ובית החולים מכוסים גרפיטי של סמלי חמאס ופלסטין. כמו בסג'עייה המקורית, הכניסה לשכונה והפאתים שלה הם שטח כפרי חולי עם חממות.
היחידה המתאמנת היא פלוגת צנחנים במילואים. מפקד הפלוגה, רס"ן אבירן, 34, ראש צוות פיתוח של מכשור רפואי באזרחות, מבצע תרגיל סגנים של מחלקה א', כניסה מהשטח הפתוח אל השטח הבנוי. "כל שדרת הפיקוד של המחלקה נפגעה ויצאה מתפקוד", הוא אומר, "והסגנים התקדמו בשרשרת. סמל המחלקה הוא עכשיו המ"מ, מפקד אחד הכיתות הפך לסמל המחלקה וכך הלאה. נכנסנו בחיפוי של כוח רתק ואחרי מכת אש דילגנו פנימה ותפסנו כמה בתים ששולטים על הצומת הזה. תוך כדי לחימה התמודדנו עם מטענים, מלכודים של כניסה לחצר ודלתות ופירי מנהרות. אתה רואה את שני אלו?" הצביע המ"פ, "הם דימו את האויב".
אחד מהם, רב־סמל (מיל') דני, מראה לנו היכן מתח תיל ממעיד. בכניסה לאחד הבתים, כמעט בגובה הרצפה, הוא קשר חוט לבן פשוט ממשקוף למשקוף. על משקוף בית אחר הדביק באיזולירבנד חבלה בקבוק סודה מפלסטיק למשקוף, "זה מטען על הדלת", אמר והצביע על דלת ברזל באדמה בחצר הפנימית של הבית, "ומהפיר הזה הפתעתי את החבר'ה כשהם פרצו פנימה לבית".
הוא בן 51, מתנדב במילואים מגיל 38. הגדוד גויס בצו 8 בארבע לפנות בוקר יום ראשון, למחרת פרוץ המלחמה. הוא בדיוק היה בתחרות רכיבת אופניים בספרד, אבל לא היסס לפרוש באמצע ולחזור. "ותכתוב שאני קפלניסט, הקפדתי לא לפספס אף הפגנה בקפלן בשנה האחרונה".
הם מתאמנים כבר שבועיים בלי הפסקה. עשו יום אחד הפוגה והלכו לקטוף עגבניות וחצילים באחד ממושבי העוטף. "אנחנו משתדלים למצות את הזמן", אומר המ"פ אבירן, "לעשות אקסטרה אימונים, לרדת עוד ועוד לעומק, כמו למשל אימון הסגנים הזה, אבל אין ספק שהזמן מתחיל לשחק תפקיד".
אי־אפשר שלא לזהות את תחושות התסכול שמתחילות לבצבץ. הפער בין האמון שמשדרים מפקדי הצבא בחיילי היבשה, ביכולת שלהם לתמרן בשטח האויב ובצורך לעשות זאת כדי להחזיר מעט מההרתעה שאבדה, לבין ההססנות של מקבלי ההחלטות, הולך ומתרחב ככל שמתמשכת תקופת ההמתנה. האמירה של אריה דרעי, המשמש כמשקיף בקבינט, כי לצה"ל לא היו תוכניות מתאימות ולכן נדרש זמן ארוך יותר להתארגנות, והקמפיין שמריצים תומכי ימין ונתניהו ברשת בקריאה לבלום את הכניסה הקרקעית לעזה, מנותקים לחלוטין מהמצב בשטחי הכינוס וההתארגנות של חיילי הסדיר והמילואים. "אחד האתגרים הכי גדולים שלנו", אומר מ"פ הצנחנים במילואים, "הוא שמירה על הדריכות. כולם מבינים למה אנחנו פה, לא היה צריך בכלל לדבר על זה. אבל ככל שנוקפים הימים ההבנה הזו מתקהה ושימור הדריכות הופך לאתגר".
אימון באש חיה
מרחק 20 דקות נסיעה משם, במתחם "שיקגו", פגשנו גדוד צנחנים סדיר שהתאמן עם גדוד שריון במילואים. זה מתחם אורבני עזתי שבו מתאמנים הכוחות בירי חי. הטנקים יורים פגזים אמיתיים והחי"רניקים פושטים עם כל מה שיש להם. בשבוע הראשון למלחמה לחמו הצנחנים בכפר עזה ובבארי, טיהרו את המרחב וייצבו אותו, וכבר שבוע הם בצאלים, מתאמנים סביב השעון. לפי מפקד הגדוד, סא"ל אלמוג, חייליו כבר שבוע בנוהל קרב, מתאמנים ונערכים להיכנס לקרב ברצועה. שאלנו איך הוא והחיילים שומרים על הדריכות והוא ענה מיד: "לא צריך לדבר יותר מדי עם החיילים. הם באינסנטיב מטורף. אנחנו שומרים על שרירים דרוכים באמצעות אימונים. מתאמנים 16 שעות, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אין סוף תרגולים. ברמת המוכנות אנחנו מוכנים כבר שבועיים, אנחנו תמיד מוכנים למלחמה". שאלנו אם אפשר לשמור את הדריכות הזו לאורך זמן. "יש מצב שאם נוהל הקרב יתמשך", ענה המג"ד, "נאפשר פעילויות הפוגה במשורה, כמו למשל ערב גדוד עם על האש".
מ"שיקגו" המשכנו לשטח הכינוס של סיירת נח"ל. מתקפת הפתע בשבת לפני שלושה שבועות תפסה את היחידה במוצב כרם שלום. מפקד הסיירת, סא"ל יונתן צור, היה בבית, סגנו, רס"ן עידו שני, סגר חג. זמן קצר לאחר שהחלה מתקפת הפתע עלה צור על רכבו וטס לדרום. גם רס"ן רון, קצין האג"ם של הסיירת שהיה בחופשה בבית, מיהר חזרה ליחידה. שעתיים אחר כך, כשאף אחד מהמפקדים לא ענה לו, הוא הבין שבשרשרת הפיקוד של היחידה הוא המפקד עכשיו ולקח פיקוד. בהמשך היום התברר כי צור וסגנו עידו נהרגו.
על הקרב ההרואי של לוחמי הסיירת עוד יסופר. 14 מפקדים ולוחמים איבדה היחידה, והיא מתאמנת מאז לקראת הכניסה הקרקעית. "החבר'ה איבדו את החברים שלהם", אומר קצין האג"ם, "מפקדים ולוחמים, זה הדרייב שמשאיר אותנו דרוכים. קמים בבוקר, הולכים להתאמן, חוזרים בערב, מתארגנים על ציוד ולפעמים מתאמנים גם בלילה וחוזר חלילה. היום החלטנו לשחרר קצת את החיילים מהאימונים ועשינו להם פעילות מגבשת, משחקים קבוצתיים, פעילות קלילה, משחררת. אבל שלא תטעה, ברגע שנסיים את היום הזה אנחנו חוזרים לנוהל קרב ויושבים שוב על התוכניות".
הזמן שעובר לא ממסמס את הדריכות?
"ראית פעם סוסים לפני מרוץ? הם בתוך תאי ההזנקה שלהם, בוטשים ברגליים ורושפים באפם, וברגע שהדלתות נפתחות הם מזנקים ממקומם בדהרה, לא רואים כלום חוץ מאשר את המטרה, קו הסיום. אז ככה החיילים שלנו, בוטשים ברגליים, מוכנים לצאת לקרב".
חתונות בשטחי הכינוס
בשטחי הכינוס באזור צאלים והעוטף כבר נערכו שלוש חתונות של אנשי מילואים. בערב באים אמנים ומופיעים על גבי מובילי טנקים. במאהלים אפשר לשמוע ניגון גיטרות ושירה של החברים. המורל עדיין גבוה, אבל ברקע מתחילים כבר להישמע בקיעים.
סמג"ד השריון במילואים רס"ן יוסף אומר שהחבר'ה התנתקו מהאישה ומהילדים, מהלימודים ומהעבודה, בלי לשאול בכלל לכמה זמן הם באים. "אם מישהו היה אומר להם, אתם באים לשבועיים, לחודש, לא משנה לכמה זמן, זה היה קשה אבל אפשר היה להתארגן, לדעת למה הולכים. חוסר הוודאות הוא הבעיה הגדולה. לאנשים אין סבלנות. הם באו להתאמן חזק ולהילחם על המדינה, על הבית, לתת עבודה ולחזור לשגרה כמה שיותר מהר".
אבירן, מ"פ הצנחנים במילואים, אומר שהבעיות מתחילות לצוף. "יש אחד עם ארבעה ילדים ואשתו מתקשה למצוא להם סידור כדי ללכת לעבודה. קשה לה מאוד לבד בבית. יש פה מפקד מתנדב בן 55 שעזב את העסק לבד. גם שני הבנים שלו שעובדים איתו בעסק גויסו, הם מילואימניקים בגדוד. המצב בעסק שלהם הולך ונהיה קשוח מיום ליום ואתה רואה את הדאגה בפנים שלהם. היה בחור שאשתו נכנסה לזירוז לידה ושלחנו אותו שיהיה איתה בלידה, מחר הברית ותכף אחרי הברית הוא חוזר".
"אתה יודע איך זה", מסכם דני החייל שדימה אויב בתרגיל המחלקה, "החפ"שים יושבים באוהל בערב ומקשקשים. העוד יום והעוד יום שעוברים נהיים קשים. זה 17 יום שלא קורה כלום. החוכמה היא להשתיק את הקשקשת הזו באוהל".
איך?
"בתור הזקן בחבורה אני מרגיש ששומעים לי יותר. השבוע, כששמעתי יותר מדי קשקושים, חתכתי אותם ואמרתי: 'אין טעם בכל זה, עכשיו אנחנו פה, נחכה כמה שצריך'". ¿
