הייתי בצבא כשהתחילו לירות על שדרות. מאז, 23 שנה שאני מרגישה שהופקרנו לגורל הקסאמים. מלחמה אחר מלחמה, מבצע אחר מבצע. עוד ועוד מכרים שנפצעו או נרצחו. זעקנו, בכינו, צרחנו, כתבנו מכתבים, התראיינו בכלי תקשורת. הזהרנו שכל זה לא ייגמר בטוב, שזה רק הולך ומתעצם, שהם מתחמשים יותר ויותר. מחינו בזעקות שבר על כל הפסקת אש, היינו מוכנים שייקח כמה שצריך, נתנו כל גיבוי אפשרי, רק שהאיום הקיומי על חיינו ייפסק!
כבר שנים שאנחנו מכירים את מרכזי החוסן, את ההבטחות. אמרו לנו שאנחנו מוגנים, שהמדינה משקיעה הון בגדרות, מכשולים וביטחון ואין מקום לחרדות וסיוטים כי יש לנו צבא חזק ואנחנו מוגנים. "זה רק בראש שלך, שחררי", הייתה אומרת לי המטפלת, "הילדים מפוחדים כשהם רואים אותך כך".
ואז הגיע יום שבת הנורא, 7.10.23. תאריך שלא יישכח לעולם, שנכנס להיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כיום הזוועות שהדעת האנושית לא תופסת. התעוררנו לקולות האזעקה וצבע אדום. לאחר שיצאנו מהממ"ד וחשבנו לתומנו שזה עוד "טפטוף", שמענו צרורות יריות לא הגיוניים. מאותו רגע התוודע לנו, בצער רב, שזו שואה. ביצעו בנו טבח נורא, בלי רחמים.
ברחנו עצמאית והתפזרנו בכל מיני מקומות ברחבי הארץ. נותרנו אזרחים בלי מדינה. פליטים, בהלם, חסרי אמון וביטחון, אך מוקפים באנשים טובים, שמנסים לתת כתף ולסייע. אנחנו לא יכולים לתת תשובות לילדים, שאיבדו את התמימות ואת הילדות שלהם. אנחנו לא מצליחים לישון, נבהלים מכל רעש קטן, מבקשים שקט. הדמעות, שלא נגמרות, זולגות מעצמן. נגמרו לנו המילים. יש רק חלל ריק, שלעולם לא יתמלא. אל תכעסו, אבל לא נותרה בנו אופטימיות.
