כל הרגשות שלי מתערבבים בים של דמעות. הנסיעות בכביש מרגישות כמו דרך אין־סופית להלוויה לאומית שלא נגמרת. הבכי האישי הפך לשפת דיבור שגרתית, ואנחנו שברי חברה אזרחית שמתפעלת את עצמה. אומרים לנו: הגנו על עצמכם, בעצמכם.
אני לא יודע מה אני יותר: כועס, מאוכזב או בוכה על הנרצחים והחטופים. ואולי, זו אינה השעה להחליט. לעיתים אני מרגיש אשם או לכל הפחות שותף לאשמה. תחושה שלעולם לא תעזוב אותי. האמנתי בחזון אידיאולוגי שכנראה אף פעם לא היה קיים.
החזון שלי התנפץ בשבת אחת עם התמימות של ילדי העוטף. אני מודה שלפני השבת הנוראה הזו רבים מחבריי אמרו שדבר כזה עלול לקרות. אני רבתי איתם, כעסתי, התווכחתי. הצדקתי גורמי ממשלה והאמנתי שברגע האמת היא תתייצב.
אני חושב על סבתא שלי, אם שכולה וכיום דמנטית, וחושב איזה מזל יש לה שהיא לא זוכרת. אחרת היא הייתה מבינה באיזה מצב הארץ שהיא כל כך אוהבת נמצאת, וזה היה גורם לה לשיברון לב. אני חושב על בוגר מכללת ספיר שבה אני מלמד, דור חנן שפיר הי"ד, אני חושב על האנשים שאני מכיר מהעוטף, שעדיין לא הצלחנו לדבר מאז. לפעמים נגמרות המילים.
עם זאת, חייבים שיישאר בנו קורטוב של אופטימיות, גם בתוך הקושי והאבל הלאומי. ואם ההווה הוא מה שנשאר להיות בו כעת, זה הזמן להתבונן בפנים היפות של החברה הישראלית, מגויסת ומאוחדת מאי פעם, מצולקת אך תומכת, כועסת אך אוהבת. זה הזמן לזכור שהמנדט שלנו להתאחד לא קשור יותר לאף מנהיג מלבד המנהיגות האישית שלנו. אני יודע, שהחיים שהיו פעם לא יחזרו באותו מודל, אבל בה במידה מאמין שנצא מכל השבר הזה חברה חזקה ומחוזקת מתוך שותפות גורל. המכנה המשותף החדש הוא "כאב לאומי", ביחד נטפל בו.
