זעם בלתי נשלט, עצב גדול ונהרות של דמעות. נאלמתי ונעלמתי, חזרתי בגרסת האוטומט שלי, ושוב נאלמתי ושוב חזרתי.
מנסה כל בוקר לעשות משהו לנפש ומשהו לגוף (ככה הסבירו לנו כל המצגות החינמיות שרצות ברשת). הכל בשביל לתחזק את הדבר העצוב הזה שקוראים לו סבתא כרמית. לפעמים לא ברור לי למה, כי מה הטעם לחיים בכלל?
מנסה חרוזים, מנסה טקסטים נוגעים, ולמילים כבר אין משמעות, ואם ישנה משמעות היא חומקת מעיניי ברגע שהנחתי אותן על הדף.
כל הרגשות תוקפות חזיתית במלוא העוצמה, וברגע של הקלה מוצאת את עצמי נכנסת לרשתות. אולי אני לא רוצה בכלל שהעצב הזה ילך? כי לעיתים ברור לי שאני רוצה להרגיש חלק, שזה יקל עליי ועל כל חבריי שעצובים איתי.
אני יודעת, בעמקי תת־המודע, שיש נחמה ויש תקומה, אני רוקדת את הריקוד שכבר רקדנו. כאילו לומדת את הצעדים מחדש.
מחפשת את הערכים שהיו לי כה ברורים עד לפני כשבועיים, יודעת שיש לי תפקיד ולא יודעת מה הוא. יודעת שאני נדרשת להוביל. את המשפחה, את החברות, את השכנים, את 15 אלף הסבתות שאספתי בשלוש השנים האחרונות לקהילה שהיא שבט כה משמעותי עבורי. מקווה להיות משמעותית גם שם וכבר לא יודעת איך בדיוק. מה אני כן יודעת? שיש לנו עם נפלא. וכשיש כזה עם, שערבות הדדית היא אחד הערכים הבולטים שלו, אז אולי יש לנו עתיד. אולי התקומה שאומרים שנמצאת בדנ"א שלנו באמת קיימת, ונצליח גם הפעם לקום מהשכול הנוראי. מקווה שכל הילדים שעלו בסערה השמימה מצאו שם את המסיבה הכי טובה בשמיים, אולי הם מספיקים גם קצת לרקוד תוך כדי שהם שומרים עלינו.
מקווה שהם לא מתגעגעים אלינו כמו שאנחנו מתגעגעים אליהם. מקווה לחיים טובים יותר ומקווה שזה יגיע בקרוב.
