במשך שעות אני מחפשת מקום לשבת לכתוב בשקט. לא להאמין שאני מתלוננת על חיים במלון חמישה כוכבים. יש פה הכול - שלוש ארוחות מגוונות ביום, שירות חדרים, מכונות כביסה, מדשאות, קופת חולים, וטרינרים, בית קפה, מערך חינוך לילדים, מתנדבים בכמויות, מערך לוגיסטי שמטפל בכל הצרכים שלנו, ועדיין קשה. אנחנו קהילה באבל, בוכים, מתחבקים, מדליקים נרות, שרים - ושוב בוכים.
עברו שבועיים וחצי מאז נחרב עלינו עולמנו והניסו אותנו מהבית, כשהירי ממשיך תוך כדי שאנו צועדים את צעדת האימה למקום מבטחים. מראות הזוועה שהתגלו בבוקר התעטפו בחשיכה ואור הסהר הקטן ריחם על נשמתנו. את ההרס ראו והריחו בבירור, אבל החיילים הצעירים והמחויכים פרסו סביבנו רשת ביטחון לצד החרדה.
תיעוד ההריסות בכפר עזה
(צילום: גיל יוחנן)
אנשים צועדים אל גורל לא ידוע, עם תיק ביד אחד וילד ביד השנייה. סהר שלי בן התשע נתן כיף לחייל ואף ניסה לעודד כשסיפר לו שאלוהים בטוח שומר עלינו ועליו, ילד אמיץ שלי שמעודד חייל צעיר ששולף אותנו מהבית בחשיכה. יוצאים מהשער הצהוב שעליו מתנוסס בגאווה השלט "כפר עזה זה הבית" והבית נראה עכשיו כמו זיכרון עצוב.
הדבר הראשון שכתבתי למשפחה וחברים מודאגים היה "אנחנו בחיים אבל הלב מנופץ לרסיסים". כבר באותו הלילה כשפינו אותנו באוטובוסים התחלנו לשמוע את הסיפורים, שאם הייתי כותבת סרט אקשן-אימה ומגישה בקשה לתקציב היו אומרים לי שזה לא אמין ושממש יצאתי מפרופורציה.
פרופורציה באופן כללי זה לא משהו שקיים במלון בשפיים, הבית הזמני שלנו. בשבועיים הראשונים זה הפך לחמ"ל מלחמה. קהילת כפר עזה המנוסה במלחמות תיפקדה מהר והתחילה לבצע. חלוקת תפקידים, מתנדבים וכל התנאים שצריך כדי להקים קהילה חלופית.
אבל הפעם זה היה אחרת. כי כשקהילה סופרת מתים, נעדרים וחטופים - הנפשות הפועלות מתפקדות עם חור ענק בלב. לפעמים יש רצון להיות עסוקים כל היום באחרים, העיקר לא לעצור ולחשוב או לנסות לישון או לדבר עם פסיכולוג. במשך שעות חיפשתי מקום לשבת לכתוב או שבעצם פחדתי למצוא כזה מקום. השקט מאיים לי על המחשבות.
