חשבנו שמתים ברגע. רגע אדם ישנו ובמשנהו - איננו. חשבנו שהמוות הוא עובדה מוגמרת. אין סופי ממנו. אדם מת והעולם נותר יתום. והנה זה ממשיך לקרות, לא נגמר. שלושה שבועות חלפו, והם עדיין מתים בלי הרף. בבוקר הם שוב מתים, הלילה החולף לא שינה דבר; מתים שוב בכל חלל שזוהה, בכל מספר. אולי זה בגלל שהם רבים כל כך; 1,400 איש לא יכולים למות בבת אחת, לפחות לא בתוך הנפש. הם מתים לנו לאט־לאט, בזה אחר זה, בכל יום עוד קצת. אולי זה בגלל הנעדרים, שממחישים לכולנו מהו גיהינום אי־הוודאות. ואולי זה בגלל החטופים, הנתונים חיים בציפורני המוות, מוות הפתוח למשא ומתן. עשו גם עמנו חסד והשיבו אותם אלינו. שנוכל להתחיל סוף־סוף ללמוד איך לחיות מאפס. ¿