השבוע יצאנו בפעם הראשונה לגינה הציבורית שליד הבית להתנדנד ולנשום קצת אוויר. מאז השבת השחורה הגיחות החוצה היו קצרות, מדודות. פה לסופר, שם למלא דלק - לא שיש כל כך לאן לנסוע, אבל בסרטים על סוף העולם הדמויות תמיד נתקעות עם מכל ריק.
סופר ודלק, ממילא רוב השאר סגור והרחובות די ריקים.
גם בשגרה אופקים היא לא עיר סואנת. איכשהו, למרות שצמחו בה בשנים האחרונות שכונות שהכפילו ושילשו את גודלה, עדיין מרגיש כאן מרווח ומאוורר. יש פה עכשיו חיילים ועמדות שמירה. אזעקות אין כמעט, אבל התחושה היא עדיין של פחד. בעוד שהפעוט שלי התנדנד לו, העיניים שלי סרקו סביב, מחפשות מקום מסתור למקרה ששוב יגיחו על כביש הטבעת שמפריד בין הגינה לשדות הירוקים, טנדרים עמוסים במחבלים שיירו לכל עבר, בדיוק כמו שעשו בשבת ההיא.
הסלוגן שלנו הוא שזו "עיר של אנשים". לפני כמה ימים תלו בכניסה הראשית שלט: "אופקים עיר של גיבורים". ככל שהזמן חולף מבינים יותר ויותר איזה אסון גדול בהרבה נמנע. אם לא תושבים שלקחו את הנשק האישי ויצאו החוצה לנהל קרבות פנים מול פנים, אם לא השוטרים האמיצים, אם לא רחל שהחזיקה במשך שעות את החוליה בבית שלה לא פחות משהם החזיקו אותה, האסון היה כבד הרבה־הרבה יותר.
לא מזמן הקימו באופקים ארכיון והזמינו את הוותיקים לשלוח צילומים וזיכרונות. כמי שנולדה וגדלה כאן תמיד קינאתי במקומות אחרים עם נ.צ שהפכו לחלק מהאתוס הציוני: זכרון יעקב והבית של שרה אהרונסון, גדרה והצריף ברחוב של הביל"ויים, הארמון והקרב ההרואי בניצנים. איזה סיפור היה לעיירות הפיתוח לספר? על דחק, עמל וחום מתיש. והנה עכשיו כל נקודה בשכונה שסביבי מספרת סיפור של גבורה וכאב: בארונית מאולתרת, במקום שבו נפל רוני אבוהרון ז"ל, מונחים עכשיו נרות נשמה, דובי מכמיר לב וכובע השוטר שלו. בבית מאחור מעידים החלונות המנופצים וחורי הקליעים על שהיה. רחוב אחד ליד, היכן שעמדו במשך כמה ימים הרכבים השרופים של המחבלים, יש פינת הנצחה נוספת לזכר מי שנפל שם, והנה המיגוניות שכתמי הדם עוד ניכרים בהן.
אני מדברת עם אנשים, ועכשיו לכל אחד יש את הסיפור שלו, את הנס הפרטי שלו. שלנו היה שהפעוט חזר לישון חצי שעה אחרי האזעקות. בשנים האחרונות טילים הם דבר נדיר באופקים, ואני חשבתי שלמישהו בעזה התפלק בטעות ולכן אין מניעה שנלך להתנדנד, בדיוק כמו שאנחנו עושים בכל שבת ב־7 בבוקר. אבל הילד חזר לישון, משהו שבכל שבת אחרת אני מייחלת אליו לשווא.
כשעמדתי השבוע בגינה הריקה מאדם והסתכלתי סביב הכתה בי ההבנה שאם היינו שם באותו הבוקר, לא היה שום מקום שנוכל להסתתר בו. ותהיתי: האם הרחוב שבו נפל רוני ז"ל יחזור להיות רק קיצור דרך לקניונית? והאם הגינה תחזור להיות סתם מקום שמתנדנדים בו?
