לא צריך הרבה כדי להבין למה נתניהו לא כשיר להוביל אותנו למערכה הזאת. מספיק היה לראות אותו בהצהרה המיוחדת שמסר ברביעי. כל הסממנים לחוסר הכשירות היו שם: נתניהו היה לבד. בלי רמטכ"ל, בלי שר ביטחון, בלי נשיא או מנהיג של מדינה אחרת, בלי אף אחד מקבינט המלחמה. כמו אומר: זה אני, ותו לא. אז זהו, זה בדיוק מה שלא רצינו לראות שם. את רה"מ שהוביל אותנו למחדל הכי גדול בתולדותינו ושהדבר הנכון היה שיתפטר עוד באותו יום ארור - ממשיך לנהל לבד את ענייני המדינה. האם לא בשביל זה הוקם קבינט המלחמה? האם לא בשביל זה הובאו גנץ ואיזנקוט, כדי להיות ולהיראות כחלק מהניהול וההסברה?
כרגיל, שום דבר לא נאמר בהצהרה הזאת. אלו היו תיקונים קטנים, כמו תפר זמני עם חוט מכליב לדברים שהיו צריכים להיאמר קודם ולא נאמרו. למשל, בעניין החטופים והשבויים, שקודם לא היו בכלל בסולם המטרות של הממשלה. המטרה שעליה דובר עד כה היא מיטוט, חיסול, ריסוק חמאס, וכל תואר פועל אפשרי שיוכל לחדד את מה שעוד נעשה להם. אלא שמאז קרו פה כמה דברים, ונתניהו הבין שלא ניתן להתעלם מ־224 המשפחות שיקיריהן נמצאים שלושה שבועות בשבי חמאס. הוא גם למד ממנהיגים זרים שמוטב לתבל את נאומו עם קצת אמפתיה כלפי קורבנות הטבח הזה שהתרחש במשמרת שלו, וזה מה שראינו בהצהרה שלו: ניסיונות שאינם מעוררי אמון להביע צער וכאב, ואם אפשר על הדרך גם לרמוז שהוא יודע מה הם מרגישים, הוא הרי אח שכול, כאילו שיש איזה דמיון בין טבח ילדים ונשים וחטיפתם למחילות חמאס, לביו מותו ההרואי של אחיו תוך כדי מבצע צבאי. אלא שכל כך התרגלנו לכלום ושום דבר, שהנשימה ממש נעצרת עם כל מילה שנתניהו מוציא מפיו, והיא נבחנת מכל הכיוונים כמו קובייה הונגרית. אמר או לא אמר. התכוון או לא התכוון. האם כשאמר "אני אחראי", התכוון גם למה שקרה ב־7 באוקטובר, או שהתוספת - "על הבטחת עתידה של המדינה" - מנטרלת כל אמירה של לקיחת אחריות.
עצוב. עצוב על מדינה שלמה שמייחלת למשהו שהמנהיג שלה לא מסוגל לתת. הדבר האחרון שצריך לעניין אותנו עכשיו זה אם נתניהו לוקח אחריות. הרי אם נתניהו היה חושב שזה יעזור לו פוליטית, הוא היה לוקח אחריות גם על רצח ארלוזרוב. ואם הוא עסוק בהישרדותו האישית, הוא יעשה כל מה שניתן, כפי שהוא כבר עושה, כדי להשליך את האחריות על מערכת הביטחון לדורותיה. "כולם יצטרכו לתת תשובות ־ גם אני", אמר נתניהו. לא, אדוני רה"מ. אתה תצטרך לתת תשובות - וגם כולם.
בינתיים, כל בר דעת רואה שהדברים לא מתנהלים כמו שצריך. נתניהו מזמין אליו להתייעצויות את אשכנזי, שהוא בד אדום לגלנט. משווק כניסה קרקעית לעזה בעודו מתייעץ ארוכות עם האלוף במיל'. בריק, שמתנגד לכך נחרצות. גוברות השמועות על יחסים רעועים בין רה"מ לבין שר הביטחון. ואילו גל הירש, האחראי על הנעדרים והשבויים, מתגלה שוב ושוב כמינוי כושל, ומה שייזכר כנראה ממנו זו התמונה שלו בין שתי החטופות (שלא הוא שיחרר), אוחז בידיהן חזק, כמו קשיש שנדחף בין שתיים אחרי שניתק את ידיהן בכוח זו מזו. ואת כל זה עושה נתניהו כדי לבודד, להפריד, באותה שיטה ידועה שלו של הפרד ומשול, כפי שעשה בכל ימי כהונתו. והשרים? זו כבר אפיזודה אחרת. איפה הם. איך הם תורמים למאמץ האזרחי מעורר ההשראה? ומה נתניהו עושה כדי לרתום אותם? עד מתי נמשיך לראות פה שרים כמו ניצבים בסרט, מבקרים במקומות שהם לא רצויים ונזרקים משם בבושת פנים, משתתפים בקטיף בדרום רק כדי לייצר תמונה, במקום לעסוק בענייני משרדם?
ועם האיש הזה אנחנו אמורים להיכנס בקרוב לעזה. איתו ועם כל מי שהיו אחראים למחדל. והוויכוח האמיתי, הראשוני, אם צריך בכלל להיכנס עכשיו לעזה, כמעט ולא נשמע. כאילו ברור לגמרי שזו האלטרנטיבה היחידה: להכניס חיילים סדירים משולהבים ותאבי נקמה וחיילי מילואים ששכחו כמעט איך נראית מלחמה, לתוך שערי הגיהינום. אז אם ניתן להביע דעה גם אם אתה לא גנרל בדימוס יושב אולפנים, הייתי רוצה לשמוע יותר אנשים מדברים על עוד אפשרויות. כמו, למשל, להחזיר קודם כל את כל החטופים תמורת כל העצירים הביטחוניים שאצלנו בבתי הסוהר. כן, את כולם תמורת כולם. בלי משאים ומתנים ארוכים, פשוט להכריז מראש שזו כוונתנו כדי לעורר לחץ על משפחות עצורי חמאס. בואו נחשוף את פרצופם האמיתי: האם לא זה מה שהם דורשים כל הזמן, לשחרר את עציריהם? אז הנה, אנחנו מוכנים. תחזירו את שבויינו ונחזיר את שלכם. נראה את חמאס מודיע שהוא מוותר על הזדמנות כזאת לשחרור כל עצוריו בכלא הישראלי.
זו צריכה להיות המטרה העליונה שלנו כרגע. זו המחויבות הראשונית שלנו כלפי ציבור שהופקר על ידי הממשלה. זו חובתנו לתינוק בן ה־9 חודשים ול־30 ילדים נוספים, שנכשלנו בהגנה עליהם. זו חובתנו לאימהות שנאנסו, נרצחו או נחטפו, ולכל מי שנותרו ללא בני משפחה, ללא בית. אין שום אופציה אחרת למדינה ששמה בראש סולם הערכים שלה את ההגנה על תושביה. במקביל, יש לנו קו גבול לייצב, לפרז. יש לנו יישובים שצריך לשקם ותושבים שצריך לעשות הכל כדי להחזירם לבתיהם בתחושת ביטחון. כניסה קרקעית עכשיו עלולה לסכן את עשרות הילדים, הנשים, הקשישים והחיילים שיושבים עמוק בעיר התחתית, ומבטיחה התבוססות ארוכה של חיילנו בחולות עזה.
ובכלל, מי קבע שצריך עכשיו? עזה היא המגרש של המקצוענים. של יחידות מיוחדות וחיל האוויר, ונראה שהם עושים עבודה טובה. יש לנו זמן. קודם נשקם, נאושש ונתאושש, נשמור על חמאס כלוא בעזה תחתית ונרדוף את מנהיגיו. למערכה נצא כשנהיה מוכנים, כשזה יהיה הזמן הנכון, בלי בני ערובה שנמקים במנהרות. ועם ממשלה אחרת. כן, עם ממשלה שלא הביאה עלינו את המחדל הנורא הזה, שמניעיה יהיו תמיד חשודים וחוסר האמון בה הוא קונצנזוס מוחלט. אם נתעסק עכשיו בהחזרת החטופים ובשיקום העוטף, רוב הסיכויים שלא ניגרר לעימות בצפון, שיש הטוענים שחיזבאללה רק מחכים שניכנס לעזה כדי לפתוח בו. האם אנחנו ערוכים לעימות בשתי החזיתות האלה? לא בטוח שכדאי לנסות ולבחון.
מה שדרוש עכשיו, שלושה שבועות מהטבח הנורא, זה לא להיות שוב שבויים בקונספציה של להיכנס, למוטט, להכניע, ולא לתת לאף אחד, בטח לא לאויבנו, להכתיב לנו את לוחות הזמנים ואת סדרי העדיפויות שלנו.
וסדר עדיפויות שלנו צריך להיות ברור: חטופים תחילה.
