האמירות הנשמעות בימים האחרונים בוושינגטון ובישראל בנוגע לתכלית המהלך הקרקעי והתוכנית ליום שאחרי שייכות לסביבות אירועים המניחות, ככלל, שסיכויי ההצלחה של מהלך צבאי או מדיני קשורים קשר ישיר להגדרה נכונה של המטרה. בתמצית: מה, איך, מתי, ולשם מה - ארבעה מרכיבים שבהם מגולמים למעשה כל שלושת הרבדים, הטקטי, האופרטיבי והאסטרטגי.
הטיעון הוא שאין לישראל תוכנית ברת השגה למיטוט חמאס ושבכל מקרה לא הוגדר שום מתווה בנוגע לאיך תתנהל הרצועה בהמשך - בהינתן שחמאס לא שולט יותר. הסאבטקסט ברור: על פי הפרמטרים המקובלים של ניהול מערכת מדינית או צבאית, ישראל באיבוד עשתונות. אלא שאנחנו באירוע שמצוי הרבה מעבר לכל פרמטר מקובל של ניירות עמדה וטיעוני מומחים, הן במה שכבר קרה והן במה שעוד לפנינו. ולכן ספק אם יש הרבה טעם להתדיין היום על עקרונות תכנון ונורמות ניהול.
המטרה הצבאית במלחמה הנוכחית עם חמאס היא פשוטה בתכלית: להגיע עם כוחות הקרקע לבונקר שבו ממוקמים ראשי המפלצת, ולהרוג כל מי שנמצא שם. בדרך לשם, או אחר כך, יש סיכוי שיווצרו אפשרויות חדשות לשחרור החטופים, ואפשר יהיה למוטט את העיר התחתית. זו המשימה. זה נשמע פשטני אולי, אבל יש רגעים בחיינו כאן שהכל מתנקז בהם לדבר פשוט אחד. ובהגדרה זו מגולם כל מרחב ההתלבטות המתבקש כרגע, הטקטי, האופרטיבי והאסטרטגי. רק בכך יש להתרכז עכשיו. ולשאלה מה נעשה אחר כך צריך לענות כפי שענה פעם אחד ממפקדי חיל הים לשאלה דומה: "תשאל אותי אז".
כי אכן, אז הכל פתוח. יהיו מי שיסכימו לנהל את הרצועה במקום חמאס. הוואקום הזה יתמלא בלעדינו. האפשרויות רבות ומגוונות. התנאי היחיד הוא שנשמור על כושרנו לפעול צבאית נגד כל ניצן של צמיחת התארגנות לחידוש טרור. צריך יהיה למגן מחדש את גבול הרצועה, להגדיר חיץ חדש. יחס חדש. עזה והעזתים נשארים שם, את זה לא ניתן למנוע. לזה עוד יהיה זמן. אבל כרגע, כמו באפריל 1945 - צריך לנוע בלי היסוס, בכוח ובחוכמה, אל הבונקר שבו מצויים הצוררים ועוזריהם ולסגור איתם חשבון. עין תחת עין. זו התשובה היחידה שהמזרח התיכון סביבנו מבין. תמצית המכלול הצבאי והמדיני כולו - הטקטי, האופרטיבי והאסטרטגי.
וזו גם התשובה היחידה שצה"ל יכול להישיר איתה מבט אל עיני תושבי העוטף, שדרות, אופקים וחוגגי המסיבה שנרצחו ונחטפו. התשובה היחידה שאיתה יוכל להישיר מבט אל עיני כולנו, הישראלים.
המטרה הצבאית במלחמה הנוכחית עם חמאס היא פשוטה בתכלית: להרוג את כל ראשי המפלצת. זה נשמע פשטני אולי, אבל יש רגעים בחיינו כאן שהכל מתנקז בהם לדבר פשוט אחד
