1. בימים שבהם אנחנו שומעים מכל עבר את הסיסמה "יחד ננצח", ובשעות שאנחנו נדרשים לקנות מים, גרביים וביטוחים למען האחדות, הגעתי להבנה כי הסיסמה הנכונה יותר היא: "אנחנו ננצח, בלי הממשלה". כי אנחנו מאוחדים, בלי הממשלה. אין ממשלה. ממשלה שהפקירה את אזרחיה לטבח מטורף לא זכאית להופיע בסיסמאות שאמורות לייצר ביטחון והכרת טובה. הישראלים מגלים אחדות בכל מישור - אבל את הממשלה הזאת לא ניתן להלבין, הם חייבים ללכת.
גנץ ואיזנקוט צורפו לממשלה בתפקיד ועדת קישוט, שני רמטכ"לים במחיר אחד, כדי שאחרי כל תקלה נתניהו יוכל להצביע עליהם כעל שותפים לברוך. בינתיים, הוא עצמו מסרב לקחת אחריות, וסביבתו מתדרכת ומפנה אצבע מאשימה לעבר הצבא. כמו שאמרה מירי רגב: "נתניהו לא יכול לבוא במקום השב"כ ואמ"ן". בקיצור, ובהתאם לשיטת הממשל שלנו, לנתניהו אין כוונה ללכת בקרוב. רק לפני כמה ימים פנה אליי ברחוב ביביסט אחד, ואמר לי, "תבדוק, האסון שנפל עלינו הוא משום שהטייסים לא התאמנו. הם העדיפו להפגין בקפלן - וראשי הצבא הסתירו מידע חיוני מנתניהו". טירוף.
ועדיין - העם ינצח. למרות הממשלה.
2. "אדם לא יכול לשכוח את עברו. כבן לעולים חדשים מאיראן כל רצוני היה להיות צבר. את מקום מוצאי לא יכולתי לשנות, אבל את חיי בבגרותי יכולתי לעצב. החלום להיות ישראלי היה החלום שלנו, של ילדי משפחת מופזזכאר ומה יותר ישראלי מאשר להיות רמטכ"ל צה"ל" - כך כותב שאול מופז בספרו "המסע הישראלי שלי". במשך שנים, כשנשאלתי מי יכול להחליף את נתניהו, השבתי שאול מופז, שניחן במנהיגות שקטה. באישיותו, הוא "המבוגר האחראי". ביום שישי התראיין לטלוויזיה, ודבריו היכו בצלעות של כולנו. "נתניהו לא בנוי להחלטות גדולות, הוא לא בנוי להחלטות גורליות", הוא אמר. "על המחדלים שלהם ב־2023 הממשלה הזו תיזכר לדיראון עולם".
ליקוי מאורות.
3. שלושה שבועות. שלושה שבועות שלמים לקח לנתניהו לאזור את האומץ ולקיים פגישה מסודרת עם נציגי משפחות החטופים ממחדל ה־7 באוקטובר - מחדל שגם אמש הוא סירב לומר במפורש כי הוא אחראי לו. בסיומה של הפגישה, הוא אמר שהיא הייתה קורעת לב, וכי הוא חש חסר ישע במחיצתם. אני מאמין לנתניהו: ראיתי אותו בעבר במעמדים כאלה, מזיל דמעה.
אבל יחד עם זאת, קשה שלא לשאול: מה עשתה בפגישה הזו שרת התחבורה מירי רגב? ומילא היא, בכל זאת שרה בממשלה - אבל מה עשתה שם רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו? ומה עשתה שם טל גלבוע, המקורבת למשפחת נתניהו - שאחיינה בין החטופים, אך היא יושבת לצד רה”מ, רעייתו ושרת התחבורה? מי בכלל הזמין אותה לשם? כאבו של נתניהו מול המשפחות אולי אמיתי, אבל נראה שאמיתיים כמוהו גם מאמציו לעטוף עצמו בשכבות הגנה פוליטיות ותקשורתיות שאינן מכבדות את הימים הנוראיים הללו בכלל ואת המעמד הקשה הזה בפרט.
4. אחדים ממכריי מערביי ישראל, בהם רוקחים, רופאים ומטפלים בקשישים, נתקלים בהתנהגות מכוערת מצד ישראלים שמטילים עליהם את האשמה למה שעשה לנו חמאס. אני מציע שלא נשכח את צמד המילים "צלם אנוש", כפי שכתב דב זלמנוביץ', ששרד את אושוויץ: "מודה אני לאל על שהותיר בי צלם אנוש ועל שאני יכול היום להיישיר מבט כמי שלא דבק בו רבב, כמי שלא פגע בזולת".
אל תשכחו את המסר הזה. אני בוחן את עצמי כל יום, אם שמרתי על צלם אנוש.
5. חנן בן ארי שר בימים אלה את השיר "מולדת", שכתב והלחין לפני חודשים אחדים. ניבא, ולא ידע: "הנביאים חזו לך אחרת, מישהו נרדם במשמרת. איפה החלום, אין אמת ואין שלום, אין גם צדק, רק סדק... את היחידה המיוחדת, לעולם תהיי לי מולדת. גם על סף תהום, גם בתוך הגיהינום, את גן עדן, גן עדן".
ואני כל כך מצטער על כך שישראלים כה רבים עם אזרחות זרה נמלטו מכאן. לא הוגן.
