אוהדים רבים בישראל כעסו על כך שהכדורגל העולמי, ברובו, לא יצא מגדרו כדי להביע הזדהות איתנו אחרי הטבח הנורא ב־7 באוקטובר. אחרי שלושה שבועות של מלחמה אפשר גם להגיד שהוא לא יוצא מגדרו להראות שהוא פרו־פלסטיני. לא ראינו שום מחווה רשמית רצינית עבור הצד השני. הכדורגל העולמי מנסה להישאר ניטרלי עד כמה שהוא יכול, הוא לא רוצה להתעסק עם הקונפליקט במזרח התיכון. אף שנשפך עליו הרבה מאוד כסף ערבי, לא נראה שלכדורגל העולמי אכפת ממה שמרגישים הפלסטינים. חוץ מכמה פוסטים וסרטון של מוחמד סלאח, קשה לומר שראינו איזו התגייסות מיוחדת למען עזה.
בזמן שאוהדי סלטיק מילאו את היציעים בדגלי פלסטין, הבמאי שהיה אחראי על שידור המשחק של אלופת סקוטלנד מול אתלטיקו מדריד בליגת האלופות עשה הכל כדי שהצופים בבית לא ייחשפו לכך. אם לא התיעודים ברשת, אף אחד בעולם לא היה יודע מה קרה בסלטיק פארק. ה"מחווה" הזו לא זכתה להדים נרחבים בתקשורת העולמית, וגם בקרב אוהדי סלטיק יש ויכוח אם היא ראויה, בזמן שהנהלת המועדון מתנגדת לכך לחלוטין. כך שלא יהיה נכון לומר ש"כל אוהדי סלטיק אנטי־ישראלים": נראה שלרובם פשוט לא אכפת, הם בעיקר רוצים שהקבוצה שלהם תנצח – כמו רוב האוהדים של הקבוצות בעולם. האוהדים שהגיעו עם דגלי פלסטין בכל האצטדיונים הם מיעוט. הרוב פשוט רוצים לראות כדורגל בשקט.
גם אי־אפשר להגיד שהמוסדות עצמם "אנטי־ישראליים". נכון, אופ"א לא קבעה דקת דומייה (ואז חזרה בה לאחר ששני אוהדי נבחרת שוודיה נרצחו), אבל מצד שני היא באה לקראת נבחרת ישראל והקבוצות הישראליות. היא הסכימה לדחות את משחקיהן אף שלא הייתה חייבת לעשות זאת. זה צעד הרבה יותר חשוב ואמפתי. לנבחרת ולקבוצות הישראליות שמשחקות באירופה ניתן זמן רב להתארגן מחדש, יותר ממה שאופ"א נתנה לקבוצות האוקראיניות. אף שלא הייתה דקת דומייה ולא ראינו דגלי ישראל ביציעים, אפשר לומר שהמצב לא כל כך גרוע. לא כולם נגדנו.
