אחרי חצות, חברי וחברות כפר עזה עדיין מטיילים במסדרונות המלון, הם לא מצליחים לישון. המחשבות, הסיוטים, התחושה שאנחנו באמצע אירוע גדול מלהכיל. על הדשא אחרוני האנשים מנסים לברר עוד בליל מידע של איך אחרים ניצלו ומה הם יודעים על אלה שלא. בלילות אני בעיקר חושבת על החטופים, הם מופיעים לי במחשבות כל לילה.
בכפר עזה סופרים 17 חטופים שנלקחו בכוח וברוע טרוריסטי לעזה. התמונות המחייכות שלהם מזיכרונות הימים שלפני האסון מופיעות לי בחלומות. מכל אחד מהם יש לי זיכרון ויזואלי שחרות בלב, בלילות קשים אני רק מרגישה אותם מתחבקים בחושך ושואבים אנרגיה אחד מהשני, הלוואי שלפחות נותנים להם להתחבק, מי כמוני יודעת שכשנגמרים המילים נשאר רק חיבוקים.
ביום חמישי הלכנו להפגין יחד בקפלן, משפחות, אחים, אחיות, הורים, בנים ובנות של חטופים והמון־המון חברים. היה חשוב לנו להגיד להם אנחנו איתכם, כואבים בכאב שלכם, זרקנו את העמדה הפוליטית שלנו ובאנו להילחם עבורכם.
בנסיעה חזרה הייתה שתיקה. ירדנו מהאוטובוס בבית הזמני שלנו בשפיים וכולם חזרו לחדרים. אני נרדמתי, זה לא קרה לי שבועות, הגוף שלי קרס. קמתי לקולות הבכי של סהר בן התשע, מהר קפצתי לחבק אותו, הוא בדיוק התקשר לאבא שלו ואמר לו שהוא מפחד למות ושפעם הוא חשב שמתים רק בסרטים או רק זקנים ועכשיו הוא מבין שזה קורה באמת, גם לילדים. איך מנחמים ילד שהיה תמים והעולם שלו התהפך?
כשסיפרנו לו שלמרות שחשבנו שחבר שלו נהרג יש סיכוי שהוא חטוף הוא השתגע מאושר, ילד מאושר שחבר שלו חטוף. טל גולדשטיין נחטף עם אימו, אחותו ואחיו. היינו אומרים עליו שיש לו אנרגיות בלתי נגמרות, כשהוא מתחיל לדבר אין לו סטופ. חשבנו שהלוואי שהיה מגיע עכשיו וחופר לנו בלי סוף. אקשיב לו שעות, רק שיחזור. מאז הבן שלי מקליט לו הודעות כדי שיוכל להשמיע לטל כשיחזור.
באיזה עולם ילדים מרגישים כאלה חסרי אונים?
אבא של טל, נדב גולדשטיין ז"ל, אמר ש"התקווה מתה אחרונה". כולי תקווה לקום מחר בבוקר לימים טובים שבהם נחבק את החטופים שלנו בלי מילים.
