דרך החקלאים שמפעל חייהם קרס, דרך השדות העשנים, הרפתות ההרוסות, תרנגולי ההודו המסתובבים מוכי תדהמה כמו היו ילדים אבודים, גילינו מחדש את החיבור לאדמה. ומתוך השבר קמה רוח חלוצית. פתאום קם אדם - זקן, צעיר, אח למשק מסוקס או עם ידי מקלדת רכות - מרגיש כי הוא עם ומתחיל לפשוט על השדות ועל המטעים, משחק אותה א.ד. גורדון מינימום. אבל צריך לזכור ולהזכיר שהחקלאות הישראלית סופגת כבר שנים התעללות מבית. שנים שהשלטון חונק את החקלאים ומדלדל את תנובת האדמה בעזרת שילוב של בורות, טיפשות וקדימויות עקומות. כסף לישיבות יש, כסף לביטחון תזונתי אין.
מי שמכיר את שרשרת האספקה - מהחקלאי ועד לצרכן - יודע שהמגדל מקבל שקלים בודדים על תוצרתו בעוד הסיטונאים והקמעונאים גוזרים קופון ומרוויחים מיליארדים על גבם של האזרחים והחקלאים. ירקות ופירות הם המוצר הכי רווחי במאזני הרשתות ופערי התיווך בפירות הדר יכולים להגיע גם ליותר מ־300 אחוז. רק בישראל, מי שקונה את הסחורה מהחקלאים (להלן הסיטונאי) הוא לרוב גם המוכר (להלן הקמעונאי) - שיטת שקשוקה המהווה עוולה כפולה: גם מנוע לחץ בלתי סביר על החקלאי וגם ריסוק התחרות. ומה המדינה עושה כדי לתקן את כוחו של הקרטל וכדי להוריד מחירים? נכון. מבטלת את המכס על יבוא ירקות ופירות ומציפה את השוק בסחורה מיובאת מטורקיה או מסין.
לא רק שהסחורה המיובאת מחסלת ענפי משק שלמים, אלא שההתייחסות אל שורת הרווח בלבד מעודדת את רמי לוי - ציוני דגול בהווה ומדליק משואה בעבר - לרכוש דווקא עכשיו עגבניות מטורקיה בזמן שעגבניות העוטף נזרקות לפח. ואיך עוד עוזרת המדינה לחקלאים? אפשר להזכיר את מחיר המים המופקע, את הקשיים שהמדינה מערימה על יבוא ואחזקה של עובדים, את התקציבים המגוחכים המיועדים לפיתוח ואת חוסר השקיפות שבמסגרתו נמנע מהצרכן הישראלי לבחור כחול לבן. הסעיף האחרון הוא באמת מוטרף. רשת אופנה מחויבת לציין את ארץ המקור של כל גרב, אבל רשת שיווק לא מחויבת לציין מהיכן מגיעה אל הפה שלנו העגבנייה.
ישראל היא מדינת אי קטנה עם חקלאות עילית. ירק שנקטף בעוטף עזה לפנות בוקר יכול להיכנס באותו ערב לסלט של משפחה ברמת הגולן. זה לא רק אקולוגי יותר, זה גם בריא יותר. הירקות והפירות שלנו, עקב שיטות הגידול ומהירות השינוע, חסכוניים בחומרי הדברה ונמצאים בסיכון נמוך להתקלקל. אבל החקלאות המקומית איננה רק מקור מזון. היא גם ריאה ירוקה השומרת על הקרקע ומפחיתה גזי חממה, וכמו שאנחנו רואים עכשיו, היא גם סנטימנט. אנחנו קשורים אל האדמה הקשה הזו לא רק כמצע לפנטזיה משיחית על גאולה ועל כיבוש, אלא כמעיין חיים, כמקור לנחמה ולגאווה ציונית.
וכך, בעוד המגמה בכל העולם היא לדבוק בתוצרת מקומית בגלל שיקולים של תמיכה בכלכלה, שמירה על הסביבה, הבנה שהיא ביטחון תזונתי בעידן של משבר אקלים, ישראל מעדיפה את שורת הרווח הפופוליסטית על פני ראייה כוללת ודאגה לבריאותם של האזרחים.
על הקשר בין המלחמה לבין המשרד האחראי על החקלאות, אפשר ללמוד דרך פריזמה קטנה וקומית. המשרד הוציא בימים האחרונים שתי הודעות לעיתונות: אחת, על הקמת חמ"ל שיעקוב אחר האופן שבו מסקרת התקשורת את המשרד (כי למה לא להקים עוד גוף מקרתיסטי חסר ערך) והודעה שנייה: "בצל המלחמה משרד החקלאות פינה 9 חתולים בעלי צרכים מיוחדים מאשקלון". זה מה שיש למשרד החקלאות להציע לנו בזמן שהחקלאות מתרסקת: פינוי 9 חתולים - חבל שלא שרים - בעלי צרכים מיוחדים.
החקלאות המקומית איננה רק מקור מזון - היא גם ריאה ירוקה, וגם סנטימנט. אנחנו קשורים אל האדמה הקשה הזו לא רק כמצע לפנטזיה משיחית על גאולה ועל כיבוש, אלא כמעיין חיים, כמקור לנחמה ולגאווה ציונית
