וביום השלישי למלחמה נסענו לאחד מבתי המלון במרכז הארץ, ופגשנו שם את מי שנמלטו מאזור האסון בשבת. הבאנו מוצצים וטיטולים, צעצועים וספרים מאוירים. ביקשנו לכנס את הילדים במעגל ולהרגיע אותם בשעת סיפור.
כבר בכניסה ללובי היה אפשר לזהות אותם - את "המפונים" - המוני משפחות, כפריים ועירוניים, מבוגרים וילדים ובני נוער. נבדלים בארעיותם, במבטים שלהם. המקום היה אתר נופש שמתאימה לו אווירת חופשה, אבל הכל שם היה עקום איכשהו, רציני מדי, לא כמו שזה אמור להיות. רק שלשום נעקרו בבעתה משנתם וראו את שכניהם נשחטים, את בתיהם הנשרפים, נמלטו מן התופת יחפים, נושאים על ידיהם תינוקות וזקנים, עד שלבסוף התגלגלו לכאן. כמו גולים מכוכב אחר. גם כשהתקרבנו וישבנו ביניהם וגם כשחיבקנו והם סיפרו קצת ואפילו כשהסתמן באנחתם איזה חיוך, תחושת הזרות היבהבה מתוכם, משהו מעורער בשפת הגוף. ראינו פליטים, ניצולי פוגרום. ראינו את אותם יהודים רדופים שלמדנו עליהם בספרי ההיסטוריה, אבל עכשיו הם ישבו בלובי עם אייפון ביד.
שעת הסיפור הייתה כישלון. אנשים באו ויצאו, ילדים התרוצצו, והיה המון רעש. הזמנו אותם לשבת במעגל, וההורים, מותשים, ניסו לעודד אותם בחצי קול שיצטרפו אלינו, אבל הילדים לא שעו להם. מזוגגי עיניים רק רצו לשקוע במסכים או התחפרו מבוישים בחיק הסבתא או שמולעטים בממתקים והלומי סוכר - בכל פינה חיכו להם קרטונים של חטיפי גלידה ושוקולד ועוגיות - רצו מכאן ולשם - מוכי טראומה ואדרנלין, פראיים מרוב אנרגיות, משתוללים או בוכים. לאף אחד לא היה חשק לשמוע סיפור.
¿¿¿
החיים פה בישראל נפלו מחוץ לזמן. שעות אוזלות ונעלמות, וימים נמסים ללילות. אזעקות באות והולכות, טילים נופלים ובתי החולים מלאים, ועוד ועוד חיילים יורדים דרומה. התפילה לשלומם עדיין לחושה בפינו, והנה, בגבול הצפון נפתחת חזית נוספת. רובנו עדיין שרויים בהלם, עדיין המומים מהסיוט שהתעוררנו אליו בבוקר השבת ההיא. עדיין משפשפים את עינינו, וכבר אנחנו בעיצומה של מלחמה גדולה. בכל בוקר מופיע רגע היקיצה הזה, כשהלב נזכר פתאום במה שקרה, והכל בו נרעש. בן־לילה השתנתה ארצנו לבלי הכר.
החיים הישראליים בצל הסכסוך הם מצב חירום מתמשך. אנחנו למודי מלחמות ושכול, ורבים־רבים מחיילינו קיפחו את חייהם בהגנה על המולדת, רבים גם האזרחים שנספו בפיגועי טרור. אנחנו מזרח תיכוניים קשוחים ומחוספסים, וכבר 75 שנים חיים כאן על חרבנו. אנחנו שונים ומשונים וקרועים ומסוכסכים בינינו יותר משהיינו אי פעם. בקיץ האחרון כמעט פרצה בינינו מלחמת אחים. רק בדבר אחד אנחנו תמימי דעים - ימין ושמאל, מתנחלים בגדה המערבית ופעילים נגד הכיבוש - כולנו יודעים שרק מכוח עליונותנו הצבאית אנחנו יכולים לשרוד בשכונה הקשה הזאת. מעל כל המחלוקות מתנוסס חוסננו הביטחוני.
וככה אף פעם לא קרה לנו. חושך ותהום. מעולם לא היה שחוללה ריבונותנו ככה. חמאס פרץ את הגדרות לתוך שטח ישראל והחל במסע הרג ברברי של אוכלוסייה אזרחית. 1,400 מתים. היד כותבת והלב עוד מסרב להבין את שפתה: נעשה בנו טבח. משפחות שלמות חוסלו, קהילות נמחקו. וכל כמה שהזוועה בלתי נתפסת, הסיוט עדיין לא נגמר: יותר מ־200 מאיתנו מוחזקים בעזה. ילדינו נחטפו, ונחטפו זקנינו. אנחנו, שחמש שנים היינו אכולי דאגה בגלל חייל אחד שלנו שנפל בשבי חמאס, אנחנו, הישראלים, מי אנחנו עכשיו?
¿¿¿
ומי יידע לומר כמה זמן יארך סיפור הבלהות הזה, כמה פרקים עוד יש בו ובאיזה עמוד אנחנו קוראים עכשיו. ומי יודע? אולי גם אנחנו, ששנתנו נודדת ואנחנו צופים באולפני החדשות עד אמצע הלילה, אתה ואני ואת, שגוללים מסכים בחושך במיטה, אולי, בקורות המלחמה הזאת, גם אנחנו עוד נתגלה יום אחד עטויי אפר מתחת להריסות הבית. כל הקלפים נטרפו, עם כל טיל ועם כל אזעקה הם נטרפים מחדש. כל בום שמרעיד את הקירות היה עלול להיות הבום שלנו.
¿¿¿
בימים הראשונים אנחנו מוכי יגון. המומים ומסרבים להאמין וכבר מבכים את מותם של רבים כל כך. שומעים את הסיפורים ומתאבלים מרה על אנשים שלא הכרנו. עומדים בתורים ארוכים ותורמים דם. תורמים מכספנו - לחיילים, למפונים, לפצועים - נותנים ונותנים, כאילו אין מחר. לילותינו טרופים. החרדה לגורלם של החטופים, עוד ועוד פנים, עוד ועוד שמות, עשרות מהם תינוקות וילדי גן. עם כל יום שעובר מכבידה עלינו עוד הלפיתה ומוחצת אותנו עוד.
ומתהלוכות הלוויה ומביקורי התנחומים בבתי האבלים אנחנו נעים אל תחנות האיסוף ומתנדבים, מתגייסים לעזור כי אחרת נשתגע מחוסר אונים (השמיכה הזאת, מי יתכסה בה? מי יתחמם במעיל הזה?) ותחושת קרבה משונה מתעוררת גם שם, במטבחים הענקיים שאולתרו וביוזמות האזרחיות שנחלצות לסיוע מכל עבר, שכם אל שכם אנחנו נרתמים ומשתפים יחד פעולה - יעילים, נמרצים, כאיש אחד - כאילו עשינו את זה מאז ומתמיד.
ובתוך כך משתרר כאן הסתיו. האוויר מתוק והאור רך וחלבי, כאילו אירופי. וגם עירנו תל־אביב, שבשנתיים האחרונות נהפכה לבלתי נסבלת מרוב אתרי בנייה ושבכל מקום קודחים וחופרים בה ומשתרכים בה פקקי תנועה עצבניים, פתאום היא אחרת. יפה ומשותקת. רחובותיה ריקים וכבישיה שקטים, ובבתי העסק המעטים שפתוחים בה האנשים שפופים וסהרוריים, ובדבריהם הם נזהרים זה בזה. כה קטנה הארץ וכל אחד הכיר מישהו, בקצה כל נשימה מרעיד איזה בכי.
ומי יודע? אולי גם אנחנו, ששנתנו נודדת ואנחנו גוללים מסכים בחושך במיטה, אולי, בקורות המלחמה הזאת, גם אנחנו עוד נתגלה יום אחד עטויי אפר מתחת להריסות הבית. כל הקלפים נטרפו, עם כל טיל ועם כל אזעקה הם נטרפים מחדש. כל בום שמרעיד את הקירות היה עלול להיות הבום שלנו
