מ', לוחם חי"ר בן 20 וקצת, עומד אולי מטר וחצי מהמנגל. ריח שיפודי הבקר שגיא אבני הביא מהאטליז של אשכול חזק באוויר. כמו עננה כזאת מעלינו. רק שלמ' יש ריח אחר באף. של יישובי העוטף. ריח הטבח. לא יעבור לי לעולם, הוא אומר.
2 צפייה בגלריה
(באו לחזק ויצאו מחוזקים. מימין: צחי "יפני" גרוס, גיא אבני ואופיר שקד | צילום: ליאור בן עמי)
אנחנו איפשהו בדרום, אזור כינוס. באנו, חברים מהכדורגל של שישי בראשון, "אריות הדרים", זה השם שלנו בקבוצת ווטסאפ, מכירים מגיל קצת - לעשות ללוחמים על האש.
"קח", צחי גרוס, המכונה "היפני", טומן למ' שיפוד ביד. מ' לא מתווכח. הוא מבין שיש פה אזרח נחוש.
למ' יש הרבה לספר. באותה שבת הפלוגה שלו הוקפצה במסוק לאזור המסיבה ברעים. נעו רגלית, עשו מארבים, נלחמו כל הלילה ליד קיבוץ מפלסים, חיסל מחבל בשישה כדורים.
כשאור ראשון של בוקר שטף את העוטף, הזוועות נחשפו בפניו. זה יושב לו עמוק בראש. הגופות השרופות, האנשים ששרועים, ילדים.
"קח, לא אכלת כלום", היפני דוחף לו עוד פיתה, עם שני קבבים. מ' לוקח. מסתכל על הפיתה, לא נוגע.
הוא נזכר בחילוץ אנשי העוטף מהבתים. ואיך נראה אובדן אמון. במדינה, במין האנושי. המבט שלו כואב. "ולך אין זמן להיות אנושי לסיטואציה", אומר, "אפילו סתם להבין כמה זה נורא".
"אתה יודע", מ' ממשיך, "כשחיילים יוצאים לחופשה, הפנטזיה שלהם זה לאכול שווארמה. שלנו זה ללכת לקברים של החברים שאיבדנו. אני איבדתי שישה. וכרגע, אנחנו רק רוצים לנקום את נקמתם".
אבני, שמקשיב, ניגש למ', מחבק אותו. "אני אקעקע אותך על הגוף שלי", מבטיח. ואז פתאום קולט חייל אחר עובר. "אכלת?" שואל ודוחף לו שיפוד, "קח, תכבד".
***
כמה שעות קודם.
היונדאי מתגלגלת דרומה.
הבגאז' מפוצץ מנגלים. בשרים. ערימות חומוס ש"גיא ביצים" תרם. לימונדות, קולות, הכל. אנחנו נוסעים, אני והיפני ואבני וקובי כהן ודני "התמנון" קרליק ואורן חדד ואופיר שקד ואיציק מזרחי כדי להעניק.
די, כמה אפשר בבית, עם החדשות והאזעקות והכל. רוצים לתת יד. לעשות לעם. בן אדם צריך משמעות. חלק מהחברים שלי שפה לא עובדים כבר שלושה שבועות.
רק שנהיה מסובך להעניק לאחרונה. תיאמנו על האש עם לוחמי מגלן, אבל אז צץ להם תרגיל או משהו. מצאנו גבעתי, הקפיצו אותם.
צריך להפעיל קומבינות כדי להעניק. משכנו בחוטים הכי גבוהים שמצאנו, יצא שמילואימניקים מגדוד 7086, הנדסה קרבית בחטיבת גולני, הסכימו. רק שעכשיו, כשמתקרבים, איש הקשר משם מסנן אותנו. שלושה, ארבעה צלצולים, כלום. "אולי קיבלו הצעה לעל האש יותר טוב משלנו", צחי היפני חושש.
בסוף ההוא מ־7086 עונה. רק שאז, כשמגיעים, מתברר שהשטח שורץ מתחרים. לא רחוק מאיתנו "הדוד סם", מעצמת בשרים מבצרה, מפגיז עם נתחים מובחרים. צלעות, הכל.
אנחנו יותר בקטע של אירוע בוטיק. עם מורל וזה. אפס תקלות. אם שמים בצד את העובדה שדני "התמנון", שוער בקבוצה שלנו, שכח מזלגות חד־פעמיים. "נתתי לו את המשימה הכי קלה, ועדיין זה היה גדול עליו", אבני מציין בהשלמה.
בכל מקרה, הולכת להיות פה התחלה של חברות. אחד המילואימניקים, אליה דוראני, בן 23 מנוקדים, יקבל אפילו כינוי: "הנסיך מאוסטרליה". כשהמדינה הסתיימה במתכונתה הקודמת, הוא הגיע בדיוק למלבורן, אחרי חצי שנה במזרח. "ואז, כשהכל קרה, התקשרתי למפקד. שאלתי 'אם אני מגיע, תעשה איתי משהו?' אמר כן. 24 שעות אחר כך הייתי בארץ".
יש לו שישה אחים. חמישה מהם, פלוס אבא שלו, מגויסים. "כשדיברתי עם אמא בטלפון, היא ביקשה 'תישאר באוסטרליה, אל תוסיף לי לחץ'. עניתי 'זו את שחינכת אותי להיות ככה'".
מתחיל להיות מאוחר. והתעייפנו. המילואימניקים הם אלה שעכשיו עושים לנו קפה, מביאים עוגה. חסר רק שיביאו בוקסרים. תוך כדי הם מספרים קצת על עצמם, אחד מהם למשל גר ליד גבול הצפון, המשפחה שלו התפנתה לפתח־תקווה, והראש שלו בכלל בעזה.
אבני זרוק על כיסא. "שתדעו", הוא פונה ללוחמים, "מה שקרה ריסק לנו את הנשמה. שלושה שבועות אנחנו רק בוכים. חיכינו רק לבוא לפה".
תוך כדי, בזווית העין, הוא קולט איזה חייל לא קשור. "בוא הנה", צועק לו, "אתה לא אכלת". ההוא נמלט.
***
תכף נחזור הביתה.
ממפגש שבו לא לגמרי יהיה ברור מי העניק למי. בדרך נראה ג'יפים צה"ליים, טה־טה־טה נצפצף להם, והם לנו. ואז, כשנגיע למקום שבו נפגשנו, תחנת הדלק בכניסה לשיכון המזרח, תהיה אזעקה ונידחף כולנו לאיזה אלונית.
ובין לבין ניזכר בדברים ששמענו שם, ושימשיכו להדהד בנו. למשל בנסיך מאוסטרליה, שאמר: "היה שווה לחזור חצי עולם בשביל העם שלי. כשאני רואה אתכם, אני מבין שלא טעיתי".
או בלוחם מ' שריסק כשסיפר שכתב מכתב להורים ושם בצד. "כתבתי, אם אני מת תדעו שאני שמח למות בשביל העם הזה".
או במילואימניק שהודענו לו שאחרי שהכל ייגמר ניפגש שוב. אולי נשחק כדורגל או משהו. אם אחזור, אמר.
