ישראל נדרשת להחלטות קשות - לא רק בנוגע להיקף הפעולה הקרקעית, ולא רק בנוגע לחטופים. בתחום המדיני, ישראל עד כה לא עשתה כלום.
חשוב להבין את ההבחנה בין "הסברה" לבין מהלך מדיני. הסברה משמעותה לספר כמה אנחנו טובים וכמה אויבינו רעים. השפעת ההסברה - מזערית. פעולה מדינית, לעומת זאת, משמעה לגרום לשחקנים שלישיים לעשות מעשה שישרת אותנו. למשל, כל עוד האדם היחיד שקורא לאוכלוסיית צפון הרצועה לנוע דרומה הוא דובר צה"ל - זה לא אפקטיבי. מדוע ישראל לא שיכנעה - וספק אם ניסתה לשכנע - מישהו מהמנהיגים שביקרו פה, כמו נשיא צרפת מקרון או ראש ממשלת בריטניה סונק, לומר: "אני דואג לכם, תושבי צפון הרצועה, וכפי שסייענו לאזרחי אוקראינה לצאת מאזורי קרבות למדינה אחרת (פולין), כך אנחנו, מנהיגי המערב, קוראים לכם, אזרחי צפון עזה, להתפנות מהשטח"?
בנוסף, לא שיכנענו את ארגון הבריאות העולמי, את הצלב האדום או את האו"ם להציע הפסקת אש של 12 שעות, שבמהלכן הצלב האדום יבקר את החטופים ובית החולים שיפא יפונה לדרום הרצועה. וגם, חשוב יותר: אם נשיא ארה"ב ביידן קרא לישראל לפעול לפי "דיני המלחמה", מי מאנשינו ישב עם הגנרלים האמריקאים וסיכם איתם מהן הפעולות הצבאיות ההכרחיות שאם ניצמד אליהן, הנשיא יגבה אותנו ויאמר כי פעלנו לפי דיני המלחמה? בהקשר זה, ישנה חשיבות לפרופורציונליות - השוואה בין חשיבות המשימה מחד גיסא, לפגיעה הסבירה באזרחים מאידך גיסא. אם אנו טוענים שניצחון במלחמה הוא צורך קיומי, אזי מדובר במשימה שאין חשובה ממנה, ומכך נובע שכמעט כל נזק אגבי הוא מוצדק - בדיוק כמו במלחמת העולם השנייה. זוהי פרופורציונליות מלאה, ואת המשפט הזה צריך לומר גנרל אמריקאי. האם מישהו מנסה להשיג זאת? ואם לא, מהי בדיוק המחלוקת המקצועית ולאיזה רמה היא הגיעה? למה מחכים - שנעשה משהו שיגרום לאמריקאים לאלץ אותנו לעצור?
חשוב לא פחות לדעת לשכנע כי חמאס איננו רק ארגון טרור, וכי הוא יצר בעזה מדינת טרור - שנתמכת על ידי אדמיניסטרציה אזרחית שמשרתת אותו, בדיוק כפי שקרה בגרמניה הנאצית. מי שרוצה "למוטט את שלטון חמאס" חייב לפרק את כל המערכת, כולל פגיעה יזומה בראשי ערים, במנהלים "אזרחיים" ובכל המערכת האזרחית. יותר מכך, ישראל צריכה לבחור מה חשוב לה יותר: למצוא חן בעיני המערב, או להלך אימים על האויבים במזרח התיכון. שרידותה של מדינת ישראל מחייבת להעדיף, בשלב ראשון, את הדבר השני. חיזבאללה יורתע רק אם יראה בעיר עזה לא רק הרס, אלא גם אסון הומניטרי וכאוס שלטוני מוחלט. האתגר העיקרי שלנו הוא לשכנע את ידידינו כי רק תוצאה כזו - הרס מוחלט של כל המערכת בעזה ומצוקה זועקת - תשרת גם אותם ביכולת להתמודד עם איראן ועם שליחיה בסוריה, בעיראק, בלבנון ובתימן. זהו אתגר צבאי, מדיני ומוסרי. מי מנסה לעשות זאת עכשיו?
עם זאת, האתגר הדחוף ביותר הוא סוגיית החטופים - ולמען שחרורם של כולם נכון לעשות שני ויתורים: לשחרר את כל 5,000 האסירים הפלסטינים בישראל, ולדחות זמנית את הפעולה האגרסיבית בעזה. למען שחרורם - ולמען שחרורם בלבד. ועד אז, כל סיוע "הומניטרי" לעזה, לרבות הכנסת מים, הוא טעות ישראלית וגם טעות אמריקאית - ועל זה יש לקיים מערכה מדינית קשה.
