אמש, במסיבת העיתונאים של שלושת הקודקודים שכולם לבשו שחור מכופתר, בדיוק כשבני גנץ החל לנאום ואמר "כולנו מבינים את גודל השעה", נשמעה אזעקה באשקלון ובשפלה. ואז, מסך מחולק: מעברו האחד של המסך האיש שנזעק להציל ולאחד מבטיח לחסל, לצידו ראש הממשלה ושר הביטחון – ומעברו השני צילום של מדינה תחת מגננה.
זה היה קצת סמלי, ובמידה מסוימת פגע במה שהכינוס המשולש הזה נועד להעביר: מסר של חזית אחידה, מנהיגות, עוצמה. ועדיין, עדיף שהתקיימה מסיבת העיתונאים הזו משלא הייתה מתקיימת.
כי אי־אפשר היה לחכות עוד. המתנו מספיק. שלושה שבועות וקצת אחרי שהמדינה נקלעה לאירוע אולי האיום בתולדותיה, ונותרה ללא ממשלה מתפקדת, ללא מנהיגות אמיתית וללא תשובות, התייצבו סוף־סוף ביחד אלה שאמורים להוביל אותנו, כדי לצטט מהתנ"ך, מצ'רצ'יל, לדבר על מלחמה של אור בחושך, על מלחמה למען האנושות. על עמלק, על יהושע בן נון, על בר כוכבא. ועל הדרך, אולי לנסות לנהוג בסטנדרט ציבורי ומוסרי שואף לתקין, ולענות על שאלות שיש לנו. או לפחות על כמה ספורות מהן.
משוגע להגיד את זה, אבל לא מובן מאליו שעונים לנו במדינה הזו. בשנים האחרונות ראש הממשלה ואלו שסביבו הרגילו אותנו לסטנדרט צפון־קוריאני של התחמקות שיטתית. ואז, לאחרונה, הוסיפו על זה: להחריב, להפקיר, להיעלם. בלי הסברים. בטח בלי זמן שאלות בסוף.
זה לא שהשאלות שהתאפשרו אמש, וכוונו כמעט כולן אל בנימין נתניהו, שינו יותר מדי או שיצאנו מהן עם איזו תובנה יוצאת דופן. או סתם כותרת.
בטח לא בכל מה שנוגע לעניין האחריות שבוערת בנו. לראש הממשלה שלנו היו מספיק הזדמנויות לקחת אחריות עוד קודם. כדי להראות שמה שחשוב לו באמת־באמת זה אנחנו, העם, המערכה שמתנהלת, המנהיגות שאנחנו כל כך כמהים לה – לא מה שצפוי לו ברמה אישית אחר כך.
אז אתמול היה עוד ערב כזה שבו התבדינו. רק ביותר מהדהד. ערב שבו נשאל ישירות והתחמק ישירות. ערב שבו התברר לנו שוב שראש הממשלה שלנו עדיין שקוע בתמרונים בעומק העם שלו בשאלת האחריות. ערב שבו הבנו שבאמת הגיעה העת להתקדם – אי־אפשר לגרום לאדם לומר את מה שנראה לכולנו מחויב המציאות, אבל הוא לא רוצה להגיד.
ועדיין, שוב, טוב שהייתה מסיבת העיתונאים הזו. טוב ששמענו את ראש הממשלה כדי שנוכל להשאיר מאחור, לעת עתה, עת מלחמה, את סוגיית האחריות.
מותר לקוות שהאירוע של אתמול לא יהיה חד־פעמי. שלא משנה מה יקרה, ועוד יקרה, הם עדיין יהיו שם כדי להסביר. לענות. להתחמק. אבל להיות שם.
