בתשע בבוקר בטיילת של אילת עדיין שקט. רק אריק, אילתי שמפעיל עסק לאטרקציות בחוף, אבובים, בננות, סירות זכוכית, פותח את הבוטקה ומציע קפה. "לא זוכר תקופה כזאת", הוא אומר. "העיר מפוצצת באנשים, אבל זה לא חבר׳ה שבאו לנפוש. כולם פה בחוסר ודאות וכל שקל חשוב. יש קצת עבודה, כי הילדים חייבים לנקות את הראש, אז ההורים מביאים אותם מדי פעם לאטרקציות. חתכנו את המחירים בחצי ותכלס לא כזה משתלם לפתוח, אבל מה, לא נשמח את הילדים? גם אנחנו בצו 8. אנשים לא מבינים שאילת הפכה לעיר מקלט, יש אפס עבודה, ואף אחד לא יודע כמה זמן זה יימשך״.
שרון ממושב שדה ניצן שבדרום ירד מהמלון עם הבת הקטנה והכלבה ג׳סי, שרגילה לחופש במושב ופחות לרצועה, לסיבוב קקי בטיילת. לפני שבועיים וחצי נמלטו מהבית, את השבוע הראשון העבירו בחאן בחצבה ואז הגיעו לאילת עם שאר מפוני העוטף. ״אנחנו פליטים על מלא״, מספר שרון. ״זה לא פשוט, הילדים לא במסגרות, הרבה חרדה, אבל אנחנו לא מתלוננים. שיכנו אותנו במלון טוב אבל לא באנו לנופש, רק מבקש שמישהו ידאג לילדים״.
אושרית עמר משדרות נמצאת פה עם ארבעה ילדים. הבעל, מ״פ במילואים בחברון, הגיע בסוף השבוע ל־24 שעות וחזר. ״רצחו לנו אנשים מתחת לבית, היה לנו נס״, היא מספרת. בתחילה עברו משדרות למשפחה בירושלים וכבר שבועיים שהם באילת, מנסים להתאקלם.
״זה לא פשוט לגור בחדר של מלון עם שלושה ילדים קטנים ותינוק, אבל מסתדרים, יש פה מלא אנשים טובים. אני אסתדר פה גם אם ייקח עוד חודש או חודשיים, רק תבטיחו לי שכשאני חוזרת אין חמאס. הבעיה זה הילדים, אין מסגרות ומטפסים על הקירות. במלון משתדלים ובעירייה התחילו להפעיל ימי לימודים, אבל הילדים שלי לא מוכנים לעלות לבד על ההסעה״.
"הכסף מתחיל להיגמר"
מאז החלה המלחמה, זרם פליטים בלתי נתפס החל להגיע לעיר הנופש הדרומית ואילת הכפילה את כמות תושביה. בתחילה היו אלה אנשים שפשוט ברחו מהבית, אחר כך הגיעו מפוני המדינה, בעיקר מהעוטף, משדרות ומיישובי הצפון. גם כאן לא כולם זוכים לאותה המעטפת. מי שפונה על ידי המדינה זכאי למלון במימונה; מי שפינה את עצמו ולא עומד בקריטריונים מנסה לשרוד.
״אני מחפשת דירה קטנה, כל דבר במחיר סביר״, מתחננת שירה ממושב שדה נחמיה, שמסתובבת בחוף עם עגלת תינוק. ״כבר יומיים אני מצלצלת למתווכים. מיד כשהתחיל ביקשו מאיתנו להתפנות. שבוע וחצי היינו בעין גב וזה היה נורא יקר, אז החלטנו לרדת לאילת, אבל גם פה אנחנו לא עומדים בעול. בגלל קילומטר אנחנו לא מפונים אלא מתפנים, והכסף מתחיל להיגמר״.
רווית מאשקלון מסתובבת בעיר עם ארבע הבנות, הגדולה בת עשר, הקטנה בת שנה. הבעל איש צבא והם נמלטו מאשקלון אחרי מספר ימים בלתי אפשריים. ״אנחנו פליטים על אמת, אי־אפשר היה להישאר בעיר. התחלנו שבועיים בנתניה והגענו לאילת, אנחנו עוברים ממקום למקום, שברנו חסכונות, אין ברירה. יש פה גם המון אנשים טובים שעוזרים, אבל די! אנחנו כמו נוודים וחייבים בית. אי־אפשר להמשיך ככה״.
החנויות בטיילת מתחילות להיפתח. העיר אמנם מפוצצת ובתי המלון מלאים עד אפס מקום, אבל אווירה של חופש אין פה. בטח לא של קניות. איתן, הבעלים של חנות המשקפיים "איי אופטיק", כבר תרם 3,000 זוגות ששכבו במחסן למפונים בבתי המלון. כמו בעלי עסקים רבים בעיר, גם הוא נרתם למשימה.
״זה מחנה פליטים, היו פה ילדים שהגיעו בימים הראשונים עם פיג’מות שרופות, אתה שומע סיפורים קשים, והזרם של האנשים לא מפסיק. עכשיו אומרים שהם יהיו פה עד דצמבר לפחות, אולי יותר. אנשים חושבים שעסקים באילת עושים עכשיו 'חבילות' כי העיר מלאה. זה רחוק מלהיות המצב. החנויות והמסעדות ריקות, מדובר באנשים שנמצאים בחוסר ודאות, שחוסכים כל שקל. הם לא באו לבזבז והחנות רוב הזמן ריקה״.
במלון ספורט הסמוך מעבירה דני, אשת חינוך מהמועצה אשכול, פעילות בוקר לילדים מקיבוץ רעים, חלקם הגדול עבר טראומה של ממש באותה שבת. צחי, חקלאי בשגרה ובן הקיבוץ, משקיף מהצד על הילד. ״יש פה מלא ילדים עצובים״, הוא אומר בקול חנוק, ״עבר עליהם משהו, אני מאמין שכל רגע שהם נמצאים כאן בשקט של אילת עוזר להם, אבל כמה זמן עוד נישאר כאן”?
לא רחוק משם תמי גילון מקיבוץ אור הנר מחכה בסבלנות בתור לכביסה. במלון רכשו מספר מכונות ומייבשים, והחברים כאן מכבסים בתורות. ״אני כאן עם שלושה ילדים, בעלי במילואים, אנחנו מבינים שזה הולך להיות ארוך, ואני לא מעכלת. מה יהיה? לאן נחזור? אם נחזור, לאן המשפחה שלי הולכת? לאן אני לוקחת את הילדות שלי? גם הילדות שואלות את אותן שאלות, ואין לי תשובות״.
עיר שלמה התגייסה
במוקד של עיריית אילת מנהלת המוקדנית שיחה לא פשוטה עם אמא אשקלונית שנמצאת כאן כבר שלושה שבועות על חשבונה. הכסף נגמר והיא מבקשת דיור, אבל יש גבול גם למה שהעירייה יכולה לעשות. צריך לומר, בשבועיים הראשונים האילתים היו כאן די לבד, יוזמות אזרחיות ופעילות של העיריה תיחזקו את עשרות האלפים שהגיעו לעיר. בשבוע שעבר במדינה קצת התעשתו וזרם של מכובדים בחליפות החל להגיע לעיר, כולם מבטיחים הבטחות, אבל גם ראש העיר אלי לנקרי יודע שעם זה לא הולכים למכולת.
״זה אירוע של חודשים ואנחנו נערכים לתת שירותים, יחד עם משרדי הממשלה וראשי המועצות שהתושבים שלהם פונו. לקחנו על עצמנו את האחריות לאנשים שהגיעו לפה, אבל צריך לזכור שהעיר אילת נפגעת כלכלית. אילת נשענת על תעשיית התיירות, הראשונה להיפגע בשעות חירום והאחרונה לחזור. לעיר צפויים חודשים קשים, פניתי לממשלה. צריך לעזור לעסקים שקורסים ולנו. יש כאן מפגן מדהים של סולידריות, עיר שלמה שהתגייסה".
שעת צהריים באחד ממרכזי התרומות האזרחיים הפרוסים בעיר. המקום די מלא. בגדים יד שנייה בכל המידות, נעליים, חיתולים, מזון לתינוקות - הכל תרומות שנאספו וניתנות חינם לכל דורש. צמוד לשם נמצא מטה המתנדבים של "אחים לנשק", שיחד עם תושבי העיר היו הראשונים לזהות.
״כשהעיריה, המדינה ואפילו המתפנים עצמם עוד לא הבינו שאנחנו באירוע ארוך, האילתים כבר קלטו. עניין של ניסיון״, מספרת רויטל, הרוח החיה במטה ותושבת אילת. האתגר הוא דווקא המתפנים, המשפחות מהדרום ומהצפון שלא פונו על ידי המדינה. ״הם מפוזרים ברחבי העיר, במלונות קטנים, אכסניות, דירות. אלה אנשים שצריכים אוכל, בגדים, תרופות, והם לא נמצאים בשום רשימה. יש פה 25 אלף איש כאלה בהערכה גסה, ואין להם לאן ללכת״.
את חפציבה מקריית־שמונה אני תופס מסתובבת במרכז התרומות, אוספת קצת צעצועים לילדים. אשת אקדמיה, בעל במילואים והם כבר שלושה שבועות נודדים ברחבי הארץ ממקום למקום. ״אנחנו למודי ניסיון במלחמות, אבל לזה לא ציפינו. זו תחושה של פליטות. גם בלבנון השנייה היינו חודשיים מחוץ לבית, אבל מה שקרה הוא מעבר לכל דמיון״.
לחוף של שמורת האלמוגים זורמות לאורך היום משפחות. בשמורה אירגנו שלל פעילויות לילדים ואנשים מגיעים לקצת הפוגה. על ספסל היצירה אני פוגש את מורג מקיבוץ חולתה, שנמצא פה כבר שלושה שבועות עם המשפחה. כשהמצב התחיל להתחמם בצפון העמיסו את האוטו ונסעו דרומה. בגלל 600 מטר הם לא נחשבים מפונים אלא מתפנים, נודדים ממקום למקום, תלויים בטובות וברצון הטוב של תושבי אילת. ״אנחנו באירוע ארוך, זה ברור, מתחיל ליפול האסימון. מה עושים, איך מייצרים מסגרות לילדים, סוג של שגרה. אני מורה ואני מתחיל לחפש איך להתפרנס באזור, פתאום נופל עליי שאנחנו לגמרי פליטים. הרכב שלי עמוס עד הגג, שקים, מזרנים, כריות, שמיכות, אין לדעת איפה נהיה מחר וצריך להמציא את עצמנו מחדש״.
אחר הצהריים אני חוזר לאטרקציות בחוף המלונות. קבוצת ילדים בדיוק סיימה סיבוב על אבובים, קבוצה אחרת מחכה לתורה. ״תראה אותם״, מצביע אריק. ״ילדים משדרות. אני מסתכל עליהם ובא לי לבכות. ילדים עצובים על הרקע של הנוף הכי יפה בארץ".
