רבקה מיכאלי
רבקה מיכאלי (85) חשבה שכבר ראתה הכל במלחמות ישראל, אבל התבדתה. "חוויתי את כל מלחמות ישראל, אבל הכעס, החלחלה והייאוש לא היו אף פעם בעוצמות כאלה במלחמות אחרות", היא אומרת. "קשה לקלוט איך קרסה מערכת ההגנה המהוללת של ישראל, קשה להבין מה עיכב את הצבא לכל כך הרבה שעות קריטיות. לא ניתן אלא לצרוח כשאתה מבין שחילוץ הצעירים ממסיבת הטבח נעשה שעות ארוכות על ידי אזרחים בלבד".
מה את חושבת על מי שתומך בממשלה?
"אני מקווה שכת הביביסטים התעוררה. ההדוניזם של משפחת נתניהו היה מחול שטני. ראש הממשלה אולי יקבל גם קוצב יושרה ויתפטר בחמישה לשש אחרי המלחמה".
את מופיעה בפני המפונים. זה עוזר לך להתמודד עם מה שקורה?
"בשבוע שעבר הופענו ארבעה שחקנים מצוות הסדרה הפופולרית 'שקשוקה' (גיל וייס, שני קליין ועדי חבשוש והקלידן המתנדב עידן טל) בשלושה בתי מלון למפונים משדרות ומקריית־שמונה. בקהל עמדה אישה צעירה אחת שבכתה כל הזמן. ניגשתי אליה ושאלתי אותה מה קורה. היא אמרה שזה שהיא רואה אותנו כאן איתם מרגש אותה וגורם לה לבכות. בסדרה אני תמיד יושבת על כיסא או כורסה ומתלוננת על הרגליים. באחד מבתי המלון, ניגש אליי ילד, אריאל, ששאל אם להביא לי כיסא לרגליים. צחקתי ואמרתי שאני צריכה כורסה. הוא טילפן, ללא ידיעתי, לאמא שלו לחדר וביקש שתוריד כורסה לקומה שהיינו בה. מתיקות ותום יוצאים מהילדים האלה וגם ההורים מחייכים מדי פעם, וזה מחמם את הלב. במוצאי שבת הגעתי לרחבת המוזיאון להזדהות עם משפחות החטופים והלב נקרע ומשתומם להתמגנטות הישראלים בשעות הקשות, למרות איום האזעקות. אני מתפללת לשובו של השלום שמתרחק".
לאורה ריבלין
בשבועות שקדמו ל־7 באוקטובר הייתה לאורה ריבלין (78) בחזרות האחרונות להצגה 'הגברת הראשונה' בתיאטרון הבימה, שבה היא תגלם, כמה סמלי, את גולדה מאיר. "כשהמלחמה פרצה הפסקנו לכמה ימים את החזרות. לאחרונה חזרנו להיפגש, גם כדי להיות יחד וגם כדי להביא את ההצגה לידי גמר", אומרת ריבלין. "הרגשנו מיום ליום עד כמה החומרים שהמחזה של מוטי לרנר נוגע בהם רלוונטיים לקיומנו כאן ועכשיו. כמה לא למדנו כלום כל השנים".
מה את חושבת על התקופה ההיא ביחס למה שקורה היום?
"אף פעם לא הייתה לי סימפטיה יתירה לדיין ולגולדה, אבל בדיעבד, לנוכח ממשלת הביעותים כאן, הם צחים כשלג. היה מחדל ענק שנבע כמו היום מהיהירות אחרי מלחמת ששת הימים והזלזול העמוק בערבים, אבל אסור לשכוח, האנשים בהנהגה בנו את הארץ הזאת. גולדה הקימה את קופת חולים, הביטוח הלאומי, בנתה את השיכונים לעולים החדשים שעד אז ישבו במעברות, עיגנה בחוק זכויות נשים, שעות עבודה ומנוחה, התרימה מיליונים למדינה למשק ולהתנעת הכלכלה, ותמיד חיה בצניעות. גולדה שקלה להתאבד בזמן מלחמה. דיין התפטר וגם היא. ואצלנו עכשיו אין אחד בממשלה הקלוקלת הזו שעשה משהו משמעותי, אלא רק לעצמו, ואף אחד לא עולה בדעתו להתפטר, ולא לקחת אחריות".
לפחות עם ישראל נחשף כאן במיטבו.
“המחאה והמלחמה חשפו עם ישראל נפלא - אזרחים, חיילות וחיילים, אנושיות, מעשי גבורה שמותירים אותנו נדהמים, חירוף נפש, יושרה ואהבת האדם. המלחמה גם חשפה עם התחתונים למטה ממשלת אפסים, מושחתת, כושלת וחסרת בושה. ואם היו לי רסיסי התלבטות אם הם צריכים לעוף עכשיו או אחרי המלחמה שמי יודע מתי זה יהיה, בא המינוי הציני של גל הירש כאחראי להשבת הנעדרים. הבנתי שהממשלה הזו צריכה לעוף מיד, וכל יום נוסף שהם נדבקים לכיסאות הוא אסון".
אפשר לומר שחווית מלחמות אחרות.
"הייתי בת שלוש במלחמת השחרור, ואני זוכרת את האזעקות בלילות, כשישבנו עם השכנים בחדר המדרגות ואמא שלי הניחה אותי על שמיכת הפוך, ורק רציתי שזה יימשך. אמא שלי לא הייתה מהסוג המפנק. ביום האחרון של המלחמה, נהרג אחיה הצעיר. השבעה הייתה אצלנו, וסבתי המתוקה האופטימית, שכבר איבדה שלושה מילדיה, התעקשה לישון במרפסת בסוכה, והייתי נרדמת לידה. במלחמה הנוכחית שהתחילה בשבת הייתה אזעקה, אבל לא התרגשתי מי יודע מה. ואז המטפל הסיעודי של בעלי הראה לי סרטונים בטלגרם, והבנתי".
עם השנים נוספה גם ההבנה כבדת המשקל על אכזריותן של המלחמות.
"ככל שהשנים עוברות, אני פנויה יותר לראות את הטעויות, השרירותיות, הזוועה, האסון והטראומה שכל מלחמה, שלא פותרת כלום, מותירה כאן בארץ האהובה שלי. מעולם לא רציתי ולא ארצה לחיות בשום מקום אחר. לראשונה אני מרגישה חשש לקיום שלנו כאן. יש כאן שלטון מושחת, ציני, לא מקצועי. אנחנו לא מספיק יודעים את משחק הכוחות האמיתי שמתנהל באזור והופכים לכלי משחק, במקום שנשלוט במשחק הזה".
דעתך מאוד נחרצת.
"הדרדור המוסרי רב־השנים של ההנהגה, יחד עם מקבץ הלא־יוצלחים שמכהנים בה - למעט ממשלת השינוי, שבאמת בזמן הקצר שניתן להם עבדו ללא ליאות למען האזרחים - הממשלות בראשות נתניהו לא עשו שום דבר טוב, אלא החליקו ברשלנות פושעת את המדינה למקום הירוד והנגוע שהיא נמצאה בו הרבה לפני שהמלחמה פרצה, ואף הביאו אותה עלינו. מערכות החינוך, הבריאות והרווחה לא מתפקדות. מערכת המשפט קורסת. שנה שלמה מתעסקים איך לשמור על התחת ההיסטרי של ביבי, שחלילה לא יתיישב על אסלה בכלא. שלושה ימים היה העולם בעדנו וזה התהפך כי אין הסברה. הסיבה ששנים אנשים ראויים, בעלי שיעור קומה וחזון, שמכבדים את עצמם, נרתעו מלהיכנס לפוליטיקה היא כי הכל רקוב, ציני, חולה, מושחת, וחסר סיכוי".
איך נצא מהמלחמה הזאת?
"אין לי מושג איך נצא מזה ומה נקרא לצאת מזה? זה לא דומה לשום דבר שהמדינה הזאת ידעה. שרה נתניהו בטח כל כך התלבטה איך ובמה להתנדב והחליטה פשוט להיכנס לאירוע, לבור בקריה ולנהל שם את המלחמה, כמו שהיא יודעת ואוהבת. אגב, רוב השרים, השרות וחברי הכנסת של הקואליציה לא ממש מעיזים להראות את הפרצוף שלהם אצל אזרחי ישראל שהפכו בן יום לפליטים בגללם, ולא כי הם מתביישים, הרי גם היום הם מעבירים כספים קואליציוניים למטרות הזויות ולהתנחלויות חדשות. הם לא מתביישים. הם רק פוחדים".
העתיד כאן לא תלוי רק בנו.
"אני לא בקיאה לומר אם האזרח בעזה רוצה את חמאס או לא. גם אם 'נמגר' אותו, הוא יקום מחדש. התושבים שם נולדו וגדלו למציאות איומה ללא תקווה, ואין להם אפשרות בחירה. הפקרנו את הערבים בגדה. התעלמנו מהבעיה. הם עם כבוש בלי שום זכויות בסיסיות של עם כבוש. מה יש להם להפסיד? אני מאמינה בדור הצעיר הזה שיכול להתחיל כאן תהליך של הבראה וחזון לעתיד אחר. אני רק מקווה שלא נייאש אותם".
גילה אלמגור
גילה אלמגור (84) הייתה רגילה לחרוש את הארץ במלחמות הקודמות. להופיע בפני חיילים בחזית ובפני אזרחים בעורף. המלחמה הנוכחית השאירה אותה בעיקר בבית, מול מכשיר הטלוויזיה, מול המראות שהיא מתקשה לעמוד בהם. "פתאום אני בת 84 וחצי, הרגליים לא כמו שהיו פעם, אבל הראש עובד, ויש לי הרגשה שאני עוד יכולה לעזור ולתרום", היא אומרת. "יום אחרי יום אני מציעה את עצמי, אפילו ככוח עזר בבתי חולים, ללא הצלחה. מצד שני אני מבינה שהאמנים העכשוויים עושים עבודה נהדרת ומרגשת. עכשיו תורם, לא תור הדור שלי, אנחנו כבר זקנים, וזה בסדר. אני יושבת בבית, ומפונים מעוטף עזה או מהצפון או מאיזה גדוד מבקשים שאצלם להם ברכת חיזוק, ואני עושה את זה בחפץ לב".
איפה את עוד עוזרת?
"בסוף השבוע הייתי עם משפחות החטופים. יש מיזם מאוד יפה של עיריית רמת־גן - סיירת מנחמים שמגיעה לבתים שבהם אין מספיק מנחמים בשבעה. אמרתי להם, 'קחו אותי לאן שתלכו, בכל שעה', ואני איתם".
מתי הבנת את ממדי האסון?
"די מהר הבנתי את גודל האכזריות של התקפת חמאס על היישובים בעוטף. אומרים שהם נאצים. אני אפילו לא רוצה להשוות. נראה לי שזה גרוע יותר מכל דבר אחר. מתי מישהו ערף ראש של תינוקות? מתי מישהו התעלל בגופות של קשישים? בנשים הרות? זה מטריף את דעתי. אני לא מצליחה להירגע. אבל אני לא לבד. זה מטריף מדינה שלמה. יש לי פחד וחרדה נוראית מהכניסה הקרקעית לעזה. אני רוצה שכל הורה ששלח ילד לחזית יקבל אותו בחזרה בריא".
את זוכרת איך הרגשת במלחמת יום כיפור?
"ביום כיפור לילי שרון צילצלה אליי ואמרה לי, 'גילוש, יש מלחמה'. חילקו אותי לחוליה עם אורי לוי, שלמה וישינסקי וציפי פליישר. יענק'לה ירד כבר עם אריק שרון למטה כדי לראיין את החיילים. בלילה הייתי לבד. אסור היה להדליק אור, אפילו לא גפרור. פתאום הרגשתי שכאב נוראי מפלח לי את הבטן. לא יכולתי לנשום. מתברר שהתפוצצה לי ציסטה בחלל הבטן והיא התחילה לשטוף את דרכי הנשימה. כשבאו לקחת אותי, אמרתי, 'אני לא יכולה לדבר'. הם התעקשו, 'בואי לבית חולים'. אמרתי, 'שום בית חולים, לצפון. השכן שלי מוטי רביד ניהל בית חולים בצפון אז הוא יקבל אותי'. בדרך לצפון אלדד בוקשפן, הנהג שלנו, עשה אחורה פנה והכניס אותי לבילינסון ואמר להם, 'זו גילה אלמגור והיא גוססת'. כמה שעות אחרי זה הייתי כבר על שולחן הניתוחים".
וואו. עוד הספקת להופיע לפני.
"באחד המוצבים שהגענו אליו אסור היה להדליק אור, או להשתמש במיקרופון. אמרתי לחיילים, 'מה שתבקשו ממני אני אעשה'. אז מישהו אמר, 'אולי תשירי לנו שיר ערש'. מצאתי את עצמי שרה בחושך, 'לילה לילה מסתכלת הלבנה' ואת 'אמא אמרה לדני'. הם הדליקו גפרור כדי שיראו לי את הפנים. זה שהדליק את הגפרור בכה ואני בכיתי יחד איתו. כשנגמרו לי שירי הערש, הם שאלו, 'תוכלי לצלצל למשפחות שלנו?' הם התחילו לרשום לי מספרי טלפון על כפות הידיים והזרועות. עד שבאתי הביתה לא נגעתי בידיים ולא שטפתי אותן כדי שהמספרים לא יימחקו. התחלתי לצלצל למשפחות ולהגיד, 'זאת גילה אלמגור, פגשתי את הילד שלך, הכל בסדר'".
המחדל הפעם גדול מזה של מלחמת יום כיפור?
"המחדל כאן גדול יותר מיום כיפור. אמרו שיום כיפור לא יחזור, והנה יש משהו נורא יותר. יותר מאלף שנרצחו בצורה האכזרית ביותר, ויותר ממאתיים חטופים. אני חושבת שאני בן אדם חזק, אבל יש שעות שאני לא יכולה להרים את עצמי מהרצפה, הנפש שלי כולה רסיסים־רסיסים, והבטן שלי מתהפכת. שנים אמרתי שאם חס וחלילה יקרה משהו במישור הלאומי, החברה הישראלית תקבל מתיחת פנים, ולא משנה מה אתה חושב פוליטית. כולנו נהיה עם אחד. אבל תראה כמה זמן לקח למדינה להתארגן. מה זה כל משרדי הכלום האלה שעולים הון תעופות? קחו את התקציבים שלהם ותעבירו אותו כדי לתמוך במפונים, שיהיה להם שמיכה לחורף, טיפול פסיכולוגי. החברה הישראלית היא המצטיינת, ולא הממשלה".
אפשר יהיה להתאושש מהאסון הזה?
"אני בטוחה שאפשר יהיה להתאושש, אבל בתנאי שתקום כאן חברה חדשה. הקיטוב והפילוג שהמהפכה המשפטית גרמה להם רק פגעו במדינה, אבל ברגע של קריאה כולם התייצבו ללא היסוס. צריך לחבק את החברה של 'אחים לנשק', שהתייצבו ראשונים. אין לנו ארץ אחרת, אין לנו בית אחר. מי שחושב שהדרכון הזר שלו יעזור לו, זה בעירבון מוגבל. תסלח לי, איפה הדוגמה האישית? איפה הבנים של ראש הממשלה? מאובטחים בחוץ לארץ היטב. מה, הם תינוקות שמישהו יחטוף אותם? שיחזרו לארץ ויתנדבו".
מי את חושבת יכול או צריך להנהיג את ישראל?
"אני מאוד מעריכה את בני גנץ. בעיניי הוא לא רק משכמו ומעלה בגובהו. הוא גם איש צבא נהדר ושר מעולה. אני רוצה להאמין שיש עוד אנשים כמוהו. עד אוקטובר היה פה פילוג נוראי בגלל המהפכה המשפטית. הרגשתי תקווה גדולה כשראיתי את המפגינים. ידעתי שיש בידי מי להשאיר את המדינה אחרי שהדור שלי כבר לא יהיה פה".
יונה אליאן
היו הרבה רגעים בשבועות האחרונים שבהם יונה אליאן (73) לא הצליחה להסתיר את הדמעות, אבל אז היא חשבה על משפחות הנרצחים שפגשה והעוצמה הפנימית שהם מגלים, והחזיקה את עצמה. "בסוף היום, כשאני באה הביתה, ספוגה מכל הדברים שעברתי, אני מתפרקת, אבל אז אני נזכרת במשפחות האלה. אין לי זכות לבכות".
את מופיעה מול מפונים עם כוכבי סברי מרנן ומבקרת אצל משפחות שאיבדו את אהובם. חלקם חברייך.
"מהיום הראשון למלחמה השגתי רשימה של אנשים שאני מכירה ויושבים שבעה והתחלתי לבקר אצלם. אין לי מה להגיד לאנשים האלה, אבל אני רוצה להיות לידם, לנשום איתם קצת, להקשיב להם, לבכות איתם. אני מרגישה שזה כבד עליי מאוד, אבל אני לא אפסיק. הם רוצים לספר על האנשים שנרצחו. אני מסתכלת בתמונות והמילים נאלמות לי. פגשתי ילדים שסיפרו לי שהם ישבו בממ"ד 20 שעות בלי להוציא מילה, וניצלו. זה חלום בלהות אמיתי".
ואנחנו קולטים את גודל האסון?
"אני חושבת שגם היום אנחנו לא מבינים עד כמה האסון נורא ואיום. לא נקלט כמה רוע ואכזריות יש בבני האדם. אני זוכרת שבמלחמת המפרץ אמרתי לששי (ששי קשת, בעלה), 'תשמע, יש פה אבסורד. איך יכול להיות שנופלים טילים על תל־אביב?' והנה, הגענו למקומות הרבה יותר בלתי נתפסים. חשבנו שיום כיפור היה האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, אבל מתברר שאלו שהיו אמורים לדעת מה קורה כאן, לא ידעו או התעלמו מהאזהרות. אישה אחת צעירה אמרה לי, 'תשמעי, אני פליטה בארץ שלי, אין לי בית, אין לי לאן לחזור. אין לי כלום' שלא לדבר על הפחדים הכלכליים שיש להם, כשאין להם מושג איך הם יתפרנסו בהמשך".
הגופים האזרחיים נרתמו לסייע למשפחות הנרצחים ולמפונים לפני משרדי הממשלה.
"במקום שבו משרדי הממשלה לא תיפקדו, הגופים האזרחיים תיפקדו הכי טוב. תמיד אמרתי שהעם כאן טוב בהרבה ממנהיגיו. במלון שאליו הגענו שאלנו אם הגיעו אליהם נציגים של משרדי הממשלה, והם אמרו, 'שום דבר'. הרשויות המקומיות הן היחידות שתיפקדו. נראה שאת משרדי הממשלה מאיישים אנשים שלא יודעים לנהל מכולת. מישהי שבעברה עבדה במשרד ההסברה והיום היא בפנסיה, הקימה מערך הסברה ביתי, מה שמשרד ההסברה לא עשה. ראיתי בטלוויזיה את נועה תשבי, שמשרד החוץ פיטר. היא נפלאה, יפהפייה, מתנסחת נפלא. היא שווה כמה משרדי הסברה".
איך המלחמה הזו ביחס לאחרות שיצא לך לעבור?
"היום זה יותר כבד עליי. במלחמת יום כיפור למשל נהרגו חיילים, והיום נרצחו גם נשים, ילדים, תינוקות וזקנים. אז הייתי גם צעירה. לא היו לי ילדים ולא היו לי נכדים. היום זה שונה. כשאני חושבת על הילדים בעוטף עזה, אני חושבת על הילדים ועל הנכדים שלי. מלחמת יום הכיפורים פרצה תשעה חודשים אחרי שששי ואני התחתנו. בצהריים לקחו את אבא שלי, שהיה נהג בצבא, ואחריו אותי. ברגע שהבינו שפרצה מלחמה הוויי ובידור נכנסו להילוך גבוה. גייסו אותי ואת זאביק רווח. שלחו אותנו עוד באותו יום לאיזה בסיס עורפי בדרום, וגם שם לא הבינו מה קרה ומה אנחנו עושים שם".
איך מצליחים להמשיך הלאה?
"אני מקווה שעוד נתקן את המצב, לא תהיה לנו ברירה, כי אני לא אלך מפה, לא אעזוב. לא תהיה לי ברירה אלא להילחם על הבית שלי. אני אלחם, גם הצעירים יילחמו. היה מדהים לראות את הצעירים ובני הנוער מתנדבים, וזה נותן תקווה. ההתעוררות הזאת של המחאה, שהייתי שותפה לה, מעודדת מאוד, והיא לא תיעצר. אם עד עכשיו היו מאות אלפי מפגינים, אחרי המלחמה הכמות תהיה כפולה ויותר. האנשים לא ישתקו ולא יסלחו".
