בסוף זה סיפור אהבה.
סיפור אהבה של אלפי שנים, חוצה דורות ויבשות וימים.
סיפור שהתחיל בלעדיי וימשיך גם אחריי,
סיפור תנ"כי, שהתגלגל לגירוש ולחיפוש ולמסע,
כמיהה ששורפת כל דבר שעומד בדרכה, ורצון תהומי לא לעזוב לעולם.
נלחמו בנו, הגלו אותנו, שרפו והשמידו אותנו, ותמיד חזרנו לפה. תמיד היה פה מישהו שנשאר לשמור ולמות בשביל חתיכת אדמה, שנדמה שאין בה כלום, אבל, בעצם, יש בה הכל.
2,000 שנה זה להגיד את אותו המשפט: "לשנה הבאה בירושלים", לחיות ולנשום ולהרגיש שיש רק מקום אחד, שבו תתממש האהבה.
כמו בסיפורי אהבה אחרים. אנשים מתים, דברים משתנים, ואנחנו נאלצים לא להישאר יותר ילדים בשביל אהבה, שכלל לא אנחנו בחרנו. אהבה נצחית, שלמרות שהיא מלאה בדם, היא טהורה יותר מכל אהבה שראיתי בחיי. ואם יש משהו בעולם הזה ששווה להילחם למענו, זה למען אהבה כזו.
