בעולם מתוקן לא הייתי צריכה להתנצל, כי בעולם מתוקן הנורמלי היה טבעי והלא־נורמלי היה חריג. אבל בתוך הלא־נורמלי, מנסים, איכשהו, לאסוף את השברים והרסיסים של הנשמה, וליצור משהו שמתקרב לנורמלי.
בכל בוקר בו השמש זורחת מחדש, כולנו ממשיכים לנשום ולכאוב ולעשות פעולות בסיסיות, שמזכירות לנו שהחיים נמשכים: כי אין לנו ברירה אלא ליצור שיגרה, שמתקרבת למשהו נורמלי. הבוקר התעוררתי ליום כזה.
ילדה אחת הלכה לגן ולתחושתה, הכל נורמלי. ילדה שנייה עדיין בבית, מתיימרת להבין שלא הכל נורמלי, אבל מנסה להראות לי שכן. מכינה לי קפה, כי המים רתחו. לוקחת כמה נשימות, ולבסוף מצליחה לומר תודה.
על הקפה. על העובדה שהיא פה, וניסתה להפוך את היום הזה לקצת יותר נורמלי.
מחר יהיה עוד יום חדש. עם עוד חלקים של חזרה לשגרה, ועוד תחושה של נורמליות. כי אין לנו ברירה אחרת.
