בקלות יכולתי להיות במסיבה הזו. חברים דיברו איתי עליה לא פעם, אחד מהם נרצח. רציתי לחוות את החופש והשחרור שאני כ"כ אוהבת, לחייך ולצחוק ולחלק סוכריות על מקל ברחבה, לתחוב את הראש הכי קרוב לרמקול שאפשר. ובמעבר חד וקטלני, לקלוט שמשהו נורא קורה. לרוץ בהיסטריה, להיכנס לסצנה מסרט אימה מעוות, להבין שזה מה שקורה באמת ואין לי איך לעזור לאף אחד ולעצמי. להתפלל שיבואו כבר להציל אותנו. למה לא מצילים אותנו?
שומעים? זה הכל חלום רע. עוד שנייה אתעורר ואהיה במיטה שלי עם לב דופק, לחלוחית מציקה בעיניים והקלה עצומה שמתפשטת בגוף.
אני בבית, בטוחה, אבל ה'אנחנו' שלי בראש זה 'הם'. אני מתנדבת, ויושבת עם קפה בבית ומנסה להפסיק את הלופ בראש, איך הייתי פועלת וכמה אנשים יכולתי להציל יחד איתי. נכון תמיד מסיימים קטע עם סוף אופטימי? אז יגיע יום ונתעלה מעל זה, נתאחד ונקיים מדינה לתפארת, נחזור לרחף במסיבות עם חיוך חושף שיניים וראש שמסתכל הכי למעלה שאפשר. כי אי־אפשר אחרת.
