סטיבן ספילברג, פול מקרטני, מרטין סקורסזה, קלינט איסטווד, אלטון ג'ון. עולם התרבות מחכה בחרדה לפרידה מרשימה של אגדות אהובות, ההספדים כבר מוכנים בראש ליום שהם לא יהיו איתנו. מעבר לחבורה האהובה הזאת, יש את הז'אנר העוצמתי יותר של המתים המפתיעים: ג'ורג' מייקל, פיליפ סימור הופמן, רובין וויליאמס, דיוויד בואי שמותו התקבל בשוק גמור ועכשיו מת'יו פרי. כל שם כזה מקרין על עוד חלק מהילדות שלנו שנגמר, ומקור לאלף טקסטים נרקסיסטיים על "המנוח ואני".
מה שמעלה את השאלה איפה ה"אני" בימים אלה, וכמה מעט מזיז לנו שפרי - אדם מיוסר ושחקן מצוין - הלך לעולמו בנסיבות טרגיות. ישראל בימים אלה היא לא חלק מהעולם, היא הפלנטה האחרת. בארץ מתגלגלים סיפורי זוועות שמכניסים כל אזרח כאן לפוסט־טראומה, ובעולם מתמקדים בשאלה אם מיליונר שהצליח להסתכסך עם כל אחד מהחברים ב'חברים' טבע באמבטיה בכוונה או מטמטום. וכשהם לא עושים את זה שולחים אותנו לעשות "הפסקת אש", כי אין כמו לסכם סכסוך דמים בן כמה עשורים בהוראה פטרונית לשני השבטים הילידים מהלבנט להניח את המקלות ולעשות שולם.
סלחו לי, לא אכפת לי מפרי האיש. ועכשיו גם לא מצ'נדלר בינג. כל הרינונים על כמה הדמות שלו הצחיקה אותי בשנות התבגרותי נראים לי כמו התעסקות בטפל. וזו, בדרכה המינורית והמטופשת, גם טרגדיה. כשלוק פרי - דילן מ'בוורלי הילס' - מת לפני כמה שנים לפתע משבץ מוחי, כותרות העיתונים גם בישראל עסקו בסיפור הזה מהרגע שאושפז ועד לכתו. הוא לא היה אמן חשוב במיוחד, אבל יחד איתו כל בני דור האיקס פלוס חוו אבל קולקטיבי, מפתח־תקווה ועד טורונטו.
ועכשיו, האדישות הזו לא מגיעה לפרי, ובטח לא לבינג. בדרכו, בינג היה החבר הכי מפוכח ומתוחכם, ואם אפשר להישמע שנייה עוד יותר פרובינציאלי גם הכי "ישראלי": ציניקן עם לב זהב, שעובד בעבודה שהוא שונא אבל ממשיך קדימה כי הוא יודע שאין דרך אחרת, ומחביא נפש רגישה ומיוסרת. הוא עבר מלהיות דוש ממורמר ומדוכא לבן זוג ואבא מושלם - כיאה לסדרות אמריקאיות - אבל תמיד נשען קודם כל על החבר'ה. וג'ואי זה אח.
להתראות צ'נדלר בינג, שיקרתי כשאמרתי שלא אכפת לי מלכתך. אבל יש לנו צרות גדולות יותר.
