"הורדתי כאן הרבה דמעות בדאגה לילדים שלי", מספרת זהאר עבדאללה, אם לארבעה קצינים שלוחמים כעת בגזרות השונות. "הם אומרים לי כל הזמן שהכל בסדר, אבל אני אמא שלהם, איך אני יכולה לא לדאוג?"
זהאר ועשרות חברותיה למתפרת י.ת.ט בכפר הדרוזי חורפיש עובדות 14 שעות ביממה כדי לתפור אלפי זוגות מדים שנשלחים ללוחמים בדרום ובצפון. המתפרה הוותיקה, שבה עובדות 60 נשים בתפירה ועוד כ־20 עובדים באריזה ובגזירת בדים, מייצרת מדי א' וב' ומדים לכוחות העילית המיוחדים של צה"ל, וכעת היא מגויסת כולה למשימה.
בנה של סאגדיה שומרי, סאלח, נלחם במחבלים שחדרו לבסיס זיקים בשבת השחורה. רק אחרי שעות ארוכות הצליח להתקשר לאמו ולומר שהוא חי. מאז ביקר בבית רק פעם אחת. "הוא היה בבית שעתיים ורק אמר שהיה שם קשה מאוד", היא מספרת. בנה של רונזה שאנן משרת ברצועת עזה והיא לא ראתה אותו מזה מאז תחילת המלחמה. "זה מרגש מאוד לעבוד במפעל שמייצר מדים שהבן שלי אולי ילבש אותם".
לאחרונה הוחלט להאריך את פעילותו של מפעל הטקסטיל הביטחוני, לאחר שרצו לסגור אותו להעביר את פסי הייצור של המדים לסין ולתאילנד. "מה צה"ל היו עושים אם היו סוגרים אותנו? לובשים בגדים רגילים ומחכים שהסינים יתפרו לנו מדים למלחמה?" אומר אמין חיג'אזי, מנהל המתפרה. הוא מספר כי "תמיד אמרנו שייצור המדים צריך להישאר בארץ. הילדים של כולנו משרתים בצה"ל ואנחנו אלו שצריכים לייצר את המדים עבורם".
בשבועות האחרונים עובדים במתפרה על דגם חדש ונוח יותר של מדים. "בדגם החדש שמנו כיס בשרוול וגם מקום לדגל, ושמנו את הלוגו של צהל וסקוץ' כדי שאפשר יהיה לשים את השם של החייל", מספר אמין בגאווה.
הדי הפיצוצים נשמעים כל העת בכפר שנמצא קילומטרים ספורים מגבול לבנון, אבל הם לא מתכוונים לעזוב. "אנחנו עוברים את זה בזכות החיילים", אומרת רונזה. "אנחנו כל הזמן דואגים שהכל ייצא כמו שצריך ושנעמוד בכמות שמצפים לה".
