כ־60 בתים בשדרות כבר נפגעו מתחילת המלחמה, אבל התושבים, רבים מהם קשישים או כאלה שגרים בשכונות ישנות ואין להם ממ"ד, עומדים חסרי אונים מול ירי הרקטות המתמשך אל העיר.
אחת הרקטות פגעה בבית משפחת מסקלצ'י, שאיבדה ברגע אחד שלושה דורות: הסב רפאל פהימי, האב נתנאל מסקלצ'י, שנחשב לאחד האברכים החשובים בכולל של הרב חיים אברג'ל, והנכד רפאל בן ה־12. דינה, אשתו של רפאל פהימי, סיפרה כי "הנכד שלי נהרג במקום. בעלי והחתן שלי פונו באמבולנסים ולא ידענו מה קורה איתם. יש לנו חדר מוגן, לא בדיוק ממ"ד, אבל כנראה יצאנו קצת לפני הזמן".
בני המשפחה מחכים לצאת מהעיר. "אנחנו אמורים ורוצים להתפנות", אומרת דינה. "אנחנו חוששים מאוד. כל הזמן יש אזעקות ונפילות, אזעקות ונפילות. הילדים אפילו לא הולכים לשירותים לבד. בני 11 חזרו להרטיב בלילה. זה לא נורמלי. עברנו טראומה קשה שאי־אפשר להכיל ולעכל".
נתיבות קיבלה אליה באותה שבת שחורה מפונים מהקיבוצים בארי וכפר עזה. "קיבלנו אותם בהיכל התרבות בעיר", סיפר עוזר ראש העירייה מתן מימון. "כבר חווינו הסלמות בעבר, אבל האירוע הזה חריג. הגיעו משאיות וג'יפים צבאיים ואנשים נשפכו החוצה, נשים וגברים, מבוגרים וילדים, חלק יחפים, חלק בכיסא גלגלים. כל מה שאפשר לדמיין בסרט קורה מול העיניים".
לדברי מימון, "המענה הראשוני שלנו היה להוציא מהעיר אנשים שיש להם ילדים עם צרכים מיוחדים. זה כרגע מה שאפשר לממן. לנושא הקשישים והתושבים שאין להם ממ"ד אין מענה הולם. הלוואי שהיה. אנשים נמצאים במקלטים ציבוריים, והקשישים מקבלים שיחות מהרווחה לראות מה שלומם ולמה הם זקוקים. בהסלמה כזו אין מה לרוץ לממ"ד. הפתרון הוא שאנשים ישהו במקלטים ונעשה את המקסימום כדי שירגישו הכי טוב. פינוי תושבים לא יפתור את בעיית המיגון. אנחנו מקווים שהמדינה תתעורר ותפתור את זה".
אושרת זוהר, תושבת העיר ואמא לילד בן שש, מספרת שהם "נמצאים במקלט עד 23:00-22:00. לפעמים עד 2 לפנות בוקר. אני מרגישה בטוח רק בבית שלי. בגלל הילד שלי אני כאן". תושבת נוספת, מור צפוני, אומרת ש"במלחמות קודמות ישנתי במקלט. אנחנו לא מספיקים להגיע למקלט ובשכונה שלנו אין בכלל ממ"דים. בימים הראשונים חשבנו לצאת, אבל העדפנו להישאר בבית".
התושבים בעיר לא יודעים מה לעשות. "מה זה יעזור להתפנות?", תוהה עוז, תושב העיר שגויס בצו 8. "כל המדינה באותה סירה. אני מבין אנשים שרוצים להתפנות, אבל זה לא פתרון. הרי מי שפינו מהעוטף יצטרך מתישהו לחזור. יש כאלה שיצאו מנתיבות לאילת לשבוע שבועיים של מנוחה, וחזרו לאותו מצב. יש לי ממ"ד בבית וזה עדיין לא נותן ביטחון. היינו בבאר־שבע שבועיים וחזרנו כי אין ברירה. אי־אפשר לנהל את החיים מרחוק".
גם חיים וייס אומר שהוא לא יכול לעזוב את נתיבות. "אני עובד בבית חולים שיקומי בעלה נגב. יש לי מטופלים וחולים ואני לא יכול לעזוב אותם. הוצאתי רישיון לנשק כדי לשמור על המשפחה שלי. אנחנו כבר רגילים. אין מה לעשות. בשביל ממ"ד אני צריך מאה אלף שקל. חוץ מזה, לאן בדיוק אני אתפנה?".
