עוד מעט החושך יגיע מוקדם יותר
פחד הצללים יקדים את דפיקותיו בחלון ובלב.
סיוטים של מלחמה ישתחלו לתוך הנשמה שעה אחת קודם.
בשביל מה?
יש לנו לילה שלם לרמוס כל בדיל שינה.
אז למה שעה קודם?!
בים הצער הגדול אני מוצאת את עצמי חושבת
איזה נעליים לנעול היום מתוך האוסף העצום,
כדי להספיק להגיע בריצה מהירה לממ"ד.
לפעמים אני חולמת שיהיה לי לב מברזל
שלא ארגיש, שלא אבין, שלא אסדק.
כי לב מברזל הוא אטום, חסין.
אולי אני בכלל לא צריכה לב,
אלא כיפת ברזל שתשמור עליי מלהבין, מלחלום, מלדעת.
אבל גם אם היה לי לב ברזל ואם הייתה לי כיפה,
הייתי נמסה. מהזוועה.
מלחמת הקיום שלי היא להרים ראש כל יום, אפילו בקטנה.
לא לשקוע, להמשיך לעשות טוב. להמשיך לחייך.
כי אולי החיוך שלי, הוא היחיד שראית היום.
