יש משהו אכזרי בהרגל הזה של העולם להמשיך ולהתנהל, לנהוג כמנהגו, בימים כאלה של אפילה. השמש ממשיכה לזרוח, הגלים עדיין מפזרים קצף על החוף, הילדים עדיין מבקשים חביתה לארוחת הערב. "אמא, את לא שומעת שהמקרר מצפצף? למה את עומדת עם הדלת פתוחה?" שואל הבכור, ובעצם הוא מתכוון לזה שנעלמתי. נוכחת לא נוכחת. קליפה. הגוף במטבח, המחשבות מתחת לאדמה, במנהרות תת־קרקעיות, חשוכות מדי, לשם תתי־אדם גררו תינוקות, ילדים, זקנות וצעירים, עם הורים או בלי היכולת להגיד יותר את המילים היפות בעולם, אמא. אבא.
238 חטופים מתחת לאדמה. חלקם בכלל לא בגיל שבו אפשר לתת שמות ומילים לאירוע מהסוג הזה. ובעצם, באיזה גיל מוצאים שמות ומילים לאירוע מהסוג שגרם לכל אב ואם בישראל, כבר שלושה שבועות, להסתכל על הילדים שלהם ולראות את הילדים שבמנהרות? לחבק את האוצרות שלהם לפני השינה, להריח להם את השיער, ולהגיד תודה על הפריבילגיה? בישראל 2023 להריח את הגורים שלנו התברר כפריבילגיה. הרי הבית פרוץ, הכל מותר. גם הגורים.
והנה, בלילה שבין ראשון לשני, משפחה אחת זכתה בגורה שלה בחזרה. טוראית אורי מגידיש שוחררה מהשבי בפעולה הקרקעית של צה"ל. בזכות לוחמיו המעולים, הנועזים, הגיבורים. כל חטופה שחוזרת הביתה משחררת אנחת רווחה ציבורית. הנה, שביב תקווה. הנה השתרבב לו חיוך באפילה. אור. אבל רק לרגע, כי אז נזכרים בפנים של אביגיל עידן בת השלוש, בטל גולדשטיין בן התשע, בנעם אביגדורי בת ה־12, ביהל שוהם בת השלוש, באחיה נווה שוהם בן ה־8, ברז אשר בת הארבע וחצי, באחותה אביב אשר בת השנתיים וחצי, באריאל ביבס בן הארבע, באחיו כפיר בן תשעת החודשים. הם כל כך יפים בתמונות שמציגות אותם לעולם, בשלטים שמחזיק אביהם, בחולצה שלובשת סבתם. במודעות שמפוזרות בעולם, ולפעמים גם נתלשות על ידי אנשים שפעם היו בני ובנות אדם. תמונות מזמנים יפים, מחיינו הקודמים. עוד ועוד פנים מזכירים שהסיפור לא נגמר. שהוא רק מתחיל. שהמדינה לעולם לא תשוב למה שהייתה, אבל שהיא תתפורר כליל אם לא יוחזרו כל החטופים והחטופות, הזקנים והפעוטות. האימהות והתינוקות. הדודים והאחייניות. מי אנחנו בלי חטופינו? אנשים שמסתכלים על ילדינו, וקופאים.
בעיתונות, בוודאי בפובליציסטיקה, יש את העניין הזה של "להביא את הזווית". המקורית, האחרת, הבועטת. אבל פה אין זווית, וגם אין פאנץ', ואין חובה לחדש ולהפתיע. יש את החובה להזכיר, שוב ושוב, וכל הזמן, שכל חטוף וחטופה הם עולם ומלואו, בני ובנות אדם שצריכים לחזור לביתם ולהשתקם. שזכותם לעתיד. שעתידם ועתידנו כרוכים יחדיו בברית דמים - אם הם לא יחזרו, גם אנחנו נשאר שם, במנהרות התת־קרקעיות.
יש משהו אכזרי בהרגל הזה של העולם להמשיך ולהתנהל. לנהוג כמנהגו בימים של אפילה. השמש ממשיכה לזרוח, הגלים מפזרים קצף על החוף, הילדים מבקשים חביתה לארוחת ערב. "אמא, המקרר מצפצף", מזכיר שוב הבכור. אני סוגרת את הדלת.
כל חטופה שחוזרת הביתה משחררת אנחת רווחה ציבורית, אור - אבל רק לרגע. כי אז נזכרים שהסיפור לא נגמר.
שהוא רק מתחיל