שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן, שמונה לתפקיד מטעם ממשלת הימין בישראל, שם על שרוולו טלאי צהוב בעת דיון במועצת הביטחון של האו"ם כסמל, במטרה להשוות בין היחס לישראל באו"ם לבין ההתייחסות הנאצית ליהודים. אין שחר להשוואה זו.
אכן, באירוע הנורא ב־7 באוקטובר היו דברים שריפררו לשואה: חוסר הישע של התושבים, ההתחבאות, השתקת הילדים והרצח עצמו. אבל ההבדל בין השמדת עם לבין מתקפת החמאס הוא ההבדל בין מצבו הנואש של העם היהודי אז לבין מדינה יהודית עצמאית, שאמנם ספגה מכה קשה אך איננה נמצאת באימת השמדה ומשיבה מנה אחת אפיים לתוקפיה. קיומה של מדינת ישראל איננו בסכנה מחמת הנאומים כנגדה באו"ם, ואפילו לא בשל ההפגנות כנגדה באוניברסיטאות העילית בארצות־הברית. השימוש בטלאי הצהוב מוזיל את השואה, כאילו אירועים דרמטיים בחודש האחרון יכולים להיות שווי משקל אליה.
ייחודיות השואה הייתה בכך שזה היה רצח עם מתוך אידיאולוגיה גזענית מופרעת, ללא כל סכסוך של ממש בין הגרמנים ליהודים. השנאה של חמאס אלינו נובעת ממאבק רב־ימים בינינו לבין הפלסטינים על הארץ הזאת. אין להשוות בין ג'נוסייד לבין מלחמה על הארץ - ומה עוד שידינו במאבק זה על העליונה.
מנחם בגין, יצחק שמיר ומנהיגי תנועת החירות לדורותיהם, שממנה צמחה הליכוד שמובילה את הממשלה הנוכחית, לא היו מעיזים לענוד על בגדיהם טלאי צהוב - סמל החולשה והאין־אונים של היהודים.
אניטה שפירא היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וכלת פרס ישראל לשנת תשס"ח בחקר ההיסטוריה של עם ישראל
