השואה הייתה ותמיד תהיה חלק בלתי נפרד מהיותנו - לא היה בתולדות האנושות אירוע כה נורא וטראומטי.
אבי, גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, בחר לפתוח כך את נאומו, בהמשך לדבריו האיקוניים על היותו לפה לשישה מיליון קטגורים: "ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי 'בדמייך חיי' מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. פרעה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך בניהם ליאור. המן ציווה להשמידם, להרגם ולאבדם; חמלניצקי טבח המוניהם; פטלורה עשה בהם פוגרומים. אך בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל את אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן. אף המעללים האיומים ביותר, מקפיאי הדם ומסמרי השיער של אטילה וג'ינגס חאן, הריהם מחווירים לעומת הזוועות ומוראות ההשמד שיוצגו לכם במשפט זה".
תמיד ביקשנו, בהזדמנויות שונות, "לא להשוות לשואה". הפעם זה קשה מתמיד. הזוועות שהתרחשו בשבת השחורה - הרצח, האונס, עריפת הראשים, שריפת התינוקות - הם אסוציאציה ותזכורת נוראיים. ועדיין, חייבים לזכור שבשואה, שנמשכה כחמש שנים, נספו שישה מיליון יהודים ב־20 מדינות - שליש מהעם היהודי.
שוחחתי אתמול עם שורד השואה מיקי גולדמן, קצין המשטרה שהיה הממונה על איסוף החומר והעדויות בלשכה 06 שחקרה את אייכמן, והיה עוזרו של אבי במשפט עצמו. מיקי חגג לפני כחודשיים את יום הולדתו ה־98, אך הוא צלול כבן 20 וחד כתער. שאלתי אותו מה דעתו על ההשוואה לשואה. "זו לא השואה, אבל מעשי הזוועה מזכירים אותה", הוא אמר. "אז לא היה מי שיגן עלינו. אם לא תהיה לנו מדינה חזקה - יהיו מי שיכינו לנו שואה חדשה".
המשכתי ושאלתי לדעתו על הטלאי הצהוב שענדו שגרירנו באו"ם גלעד ארדן ויתר חברי המשלחת הישראלית. מיקי סיפר כי רעיון הטלאי הצהוב בא לעולם כבר ב־1 באפריל 1933, כשמלאו רק חודשיים לעליית הנאצים לשלטון. בתחילה היהודים לא עמדו על הסכנה שבדבר: ד"ר בנו כהן, היו"ר האחרון של ההסתדרות הציונית בברלין, סיפר בעדותו במשפט אייכמן איך בביטאון ציוני גרמניה נכתב שיש "לשאת בגאון את הטלאי הצהוב". אבל מהר מאוד הם הבינו שהטלאי הצהוב, שחובה הייתה לענוד אותו בכל ארצות הכיבוש הגרמני, נועד למטרה אחת ויחידה: איתור היהודים, השפלתם ושליחתם למחנות המוות.
ייתכן כי ענידת הטלאי הצהוב על ידי ארדן לצורך חיזוק דבריו על משפחתו שהושמדה בשואה הייתה במקומה. ואולם, משנאמרו הדברים - היה עליו להסיר את הטלאי ואת התזכורת שהוא נושא עימו לתקופה החשוכה ההיא, שבה הוא שימש כסמל לחוסר האונים של היהודי העונד אותו. אין בנשיאתו לא גאווה ולא עוצמה, בניגוד לדברי השגריר. טוב היה עושה לו, כפי שהציע יו”ר יד ושם דני דיין, היה עונד במקומו על דש בגדו את דגל המדינה שלא הייתה לנו אז.
עו"ד תמי האוזנר־רוה היא חברת הנהלת "יד ושם"
