אפשר למתוח קו ישיר בין המופע המשונה של השגריר גלעד ארדן, שענד טלאי צהוב בעת ישיבת האו"ם, לשיח על אחריות ההנהגה ל־7 באוקטובר ולהצהרות ראש הממשלה על כך שאנו במלחמת "להיות או לחדול". שלושת המקרים מבטאים עיוות בהבנת מצבנו כיום, במעמדה ההיסטורי של השואה ובמשמעות המושג "אחריות".
הטבח של חמאס אמנם הזכיר לרבים את השואה למשך יום אחד, ובמובנים מסוימים הזוועות של חמאס אף היו קיצוניות מדרכם של הנאצים, שביקשו, ברשעותם, לחסל יהודים באמצעים טכנולוגיים־סטריליים כמו תאי גז. אפשר להבין את האסוציאציה לשואה גם משום שהיא ממילא נוכחת בהווייתנו, אפילו ללא הטבח. פרופ' אניטה שפירא כתבה כאן אתמול בחוכמה על כך שענידת הטלאי הצהוב מוזילה את זיכרון השואה וקורבנותיה. בעיניי לא זו הבעיה העיקרית, שכן אפשר לומר שהעובדה שישראלים רבים מייחסים את השואה גם לאירועים שאינם מקבילים לה היא בסך הכל עוד דרך אנושית לשמר את זיכרון השואה, גם אם ההשוואה לא מדויקת. אבל שגריר ישראל באו"ם לא יכול לענוד מגן דוד צהוב כיום, מפני שמה שהטלאי מסמל הוא את חוסר האונים היהודי בשעה שלא היה להם כוח מגן. האבל והטראומה והחטיפות המזעזעות לעזה אמנם מכבידים על הנשמה, וגילויי האנטישמיות ברחבי העולם מדאיגים - אך אסור לנו לשכוח שבמשך ארבעת השבועות שחלפו מאז האסון, ישראל היא שוב הכוח החזק במזרח התיכון. ישראל נתמכת על ידי המעצמה הגדולה בעולם, ולמרות איומים וטילים שמשוגרים מהצפון והדרום, בשורה התחתונה אי־אפשר לעצור אותנו בעזה. אמנם כשהופתענו ספגנו מכה איומה, אבל מעט מדינות מסוגלות לבצע את מה שצה"ל עושה כעת, והוא טרם הפגין את מלוא יכולותיו. חשוב לזכור זאת.
לכן ההכרזות של ראש הממשלה על מצב של "להיות או לחדול" יוצאות מפרופורציה ונשמעות כנועדות להפחיד את הציבור, בדומה להכרזות נתניהו בימי הקורונה, כאילו אנו על סף תום האנושות. לא, אסור לנו לתת ליגון להשכיח שאיננו נמצאים במלחמת העצמאות. אם כבר, מה שאנחנו עושים בעזה עשוי להזכיר את המצור הישראלי המוצלח על מערב ביירות במלחמת לבנון הראשונה, מצור שהסתיים בכניעתם של ערפאת ו־15 אלף אנשי אש"ף, שיצאו מביירות לטוניס.
גם השיח על האחריות שגוי. שכן השאלה אינה אם ראש אמ"ן וראש השב"כ טעו, או שראש הממשלה טעה. אין ספק שראשי מערכת הביטחון שגו בהערכתם וסביר שגם ראש ממשלה אחר שהיה מקבל עדכון מודיעיני כי חמאס מורתע היה מתקשה לא להישען על ההערכה הזו. אבל ככל שראש הממשלה מצביע על אחריות הצבא, כך הוא מאשש את מחדלו כמנהיג שמעליהם. מעטים זוכרים, אך כשמנחם בגין בחר בדרך השלום עם מצרים, הרמטכ"ל דאז מוטה גור חשד עד רגע נחיתת מטוסו של סאדאת בישראל ממש כי זו תוכנית הונאה מצרית. זו הייתה אחריותו של בגין לדחות את הערכתו. מה גם שאין אחריות ללא מוכנות לשלם את מחירה, אחרת היא מילה ריקה - כמו המחווה שערך ארדן לשואה וההפחדות שלפיהן אנו עלולים לחדול. נטילת אחריות מצד המנהיג, חשוב לזכור, אינה קשורה רק לחיפוש אשמים; זו אמורה להיות הדוגמה והתרומה האישית של המנהיג לצורך לתקן את המערכת מן היסוד אחרי 7 באוקטובר. לכך התכוון אבי הימין הציוני, זאב ז'בוטינסקי, כשקבע את כללי ההדר הבית"רי.
