זה היה ברור שזה יגיע. שאת מראה הבניינים המתמוטטים בעזה, את ענני האבק העולים מהם, את צילומי הבול־פגיעה בשחור לבן של חיל האוויר - יחליפו תמונות אחרות. לא היה צריך לחכות לדיווחי דובר צה"ל שיגיד לנו שמתנהלים ברצועה "לחימה עזה", "קרבות פנים אל פנים", שמות קוד לבשורה הרעה שתגיע עוד מעט, עוד קצת. קודם המספרים, אחר כך השמות, ואחריהם תצלומי הפנים היפים של הילדים האלה, בני ה־19 ובני ה־20, מחייכים היישר לתוך עדשת המצלמה. ואחר כך, כמו בתסריט ידוע מראש, מגיע גם האבא שמתפתל מול המצלמה וחורק שיניים בניסיון נואש לומר משהו, בלי לקרוס, על הילד שאיננו עוד.
כך נראית כניסה קרקעית. כך זה היה במבצע עופרת יצוקה, כך זה היה במלחמת לבנון השנייה, כך זה היה במבצע צוק איתן. ושום שם, יצירתי ופומפוזי ככל שיהיה, לא יכסה על העובדות. העופרת לא יצוקה והצוק לא איתן. זה מחיר הדמים. כי אם ברזל הטנק מותך, מה גוף האדם. ועכשיו, אחרי שהלב התרסק נוכח קורבנות הטבח הנורא ב־7 באוקטובר, נוכח הידיעה המבעיתה שבתעלות של עזה מוחזקים 240 חטופים, תינוקות וילדים ואנשים צעירים ואמהות וקשישים - הגיע תור החיילים. קציני הנפגעים יגיעו אל הבתים, והדלתות תיפתחנה אל האפלה הגדולה, ולמשפחת האבל הכבד, הבלתי נתפס, של נרצחי 7 באוקטובר יצטרפו משפחות ההרוגים. אלה ואלה שחייהם לעולם לא ישובו להית מה שהיו. לא חייהם וגם לא חיי כולנו. כי צער נוגע בצער נוגע בצער. ותור החיילים הגיע, כי הם אלו שאמורים, בתוך הכאוס הנורא, להשיב, כמה שניתן, את הסדר על כנו. לדאוג שיום אחרי אפשר יהיה להתחיל לשקם את ההריסות ולנסות לקיים כאן חיים נורמליים. כי זו המשמעות של המלחמה היום. זו המשמעות שמאחורי הקריאות בדרום לשטח את עזה, לחסל את חמאס, להבטיח מציאות שתאפשר לאנשים בצד הישראלי של הגבול לחיות. קודם כל לחיות. וזו המשמעות של הקריאה להסיג את החיזבאללה בצפון אל מעבר לליטני. עושי הסדר ומחזירי הסדר. כי אם זה לא הם זו הלל בת השלוש מבארי, כפיר בן הארבעה חודשים מניר עוז, מייה משוהם.
"שעה היסטורית", אמר לחייליו סגן־אלוף מעוז שוורץ, מפקד גדוד 7007, לפני הכניסה לרצועה. "אני לא יודע", אמר, "אם אנחנו מבינים באמת את גודל השעה". דיבר על החטופות והחטופים, אמר ש"ברוע המנוול הזה אנחנו יוצאים להילחם". מנה את גיבורי העם לדורותיהם, מדוד המלך, דרך המכבים, מרדכי אנילביץ', הפלמ"ח ולוחמי חירות ישראל. ועכשיו גם הם "יכולים לומר שיצאנו להילחם בשביל המולדת". "זה הולך להיות ארוך", סיים את דבריו, ולא אמר כמה קשה זה יהיה, ומה יהיה המחיר, אבל זה מה שעלה בדיוק מהדברים: אם לא הם, זה 1,400 הנרצחים, מאות החטופים, גם אם בעשורים האחרונים הפכו האזרחים חלק מהמחיר, מס דמים, תחת טפטוף בלתי פוסק של טילים ורקטות על יישובי העוטף. כי זה הסדר הנכון, אם לתמצת את דברי המג"ד לחיילים: חיילים שומרים על אזרחים, חיילים משלמים את המחיר.
ומה שעוד לא אמר המג"ד במדים, רגע לפני הכניסה, זה שמי שאמור להגן על החיילים אלו המדינאים. מקבלי ההחלטות. אלו שלא היו שם.
תור החיילים הגיע, כי הם אלו שאמורים, בתוך הכאוס הנורא, להשיב את הסדר על כנו. חיילים שומרים על אזרחים, חיילים משלמים את המחיר