לפני קצת יותר משלושה שבועות התעוררנו לטרגדיה הקשה ביותר שזכורה לי ולרבים אחרים במדינה. מעל אלף הרוגים, מאות חטופים, פצועים ונעדרים.
כמו תמיד מערכת הבריאות הגיבה במהירות וביעילות מירביות. לא מדובר בהפתעה. כמי שמנהלת מחלקה בבית חולים ממשלתי נוכחתי גם הפעם, כמו בעבר, בגמישותה וביעילותה של המערכת. מחד טיפול מיטבי בפצועים ובשיקומם, ומאידך מינימום פגיעה במטופלים האחרים, ביניהם חולי הסרטן בהם אני מטפלת. כל זאת תחת אש ועם הרבה רופאים שנלקחו לשירות מילואים בצו 8.
מערכת הבריאות היא מערכת המורעבת תקציבית מזה שנים על ידי קברניטי המדינה. עם זאת, היא תמיד מפגינה את יכולותיה המופלאות בעת מצוקה. הצוותים המטפלים הם המיטב של אזרחי המדינה. אלמלא נחישותם ונכונותם לתת כתף בעת משבר, כל זה לא היה קורה.
בהכללה, השירות הציבורי הישראלי אינו מצטייר כמקום של חדשנות, מוטיבציה וקידמה, אלא להפך – סטגנציה ובינוניות. מערכת הבריאות היא החריגה בנוף ואני גאה מאוד להשתייך אליה.
עוד דבר שאולי לא ידוע למרבית אזרחי המדינה הוא שזו המערכת היחידה בארץ בה באמת מתקיים דו־קיום בין יהודים לערבים. מתחילת הקריירה שלי עבדתי כתף לכתף עם ערבים ויהודים. אין עוד מקום עבודה אחד בארץ בו קיים דו־קיום שכזה. שנים של עבודה בצוות מעורב יכולות להפוך כל אדם לסובלני יותר לאחר, אין מחלוקת שזו ברכה.
מאז פרוץ הקרבות אנו חשים שאנשי צוות ערבים מנוטרים ביתר שאת על התבטאויותיהם ברשתות החברתיות, ובכלל. בימים כתיקונם זה לא כך. הסתה לטרור היא פסולה ואסורה על פי החוק. עם זאת, לא ברור - האם הבעת אמפתיה לאזרחים התמימים הנפגעים בצד השני, היא הסתה?
רבים מחברי הצוות הערבים שעובדים איתי בבית החולים חשים שאינם יכולים להתבטא בכתב או בעל פה כעת, ונזהרים מאוד מלעשות זאת. חלקם אף נלקחו לחקירות באמצע המשמרת בבית החולים. התחושה של דו־הקיום נפגעת יותר ויותר מיום ליום.
אני, כמו רבים אחרים, מתקשה לעצור את הדמעות בימים אלו, על ההרוגים, החטופים והפצועים; וגם על מערכת הבריאות, המגדלור של שירות המדינה, שמשנה את פניו לבלי הכר.
הכותבת היא מנהלת מחלקה בבית חולים ממשלתי.
