פדיה המתוק, קצין גבעתי שאיבד את אביו בפיגוע, היה ילד עם פאות ארוכות. אתמול הייתי בהלווייתו. איתו בקרב האחרון היה גם רועי דאוי, אוהד הפועל ירושלים שאת משפחתו אני מכיר מהארנה, ירושלמי חמוד שהשאיר בסלולרי שלו פרידה מהוריו ובה כתב להם שהוא מקווה שאם הם קוראים את דבריו, לפחות שיטחנו את עזה.
אין בית שאין בו מת. כולנו כואבים כל כך. ההרוגים ביום הלחימה הקשה שנפלו היו מתל־אביב, דימונה, הרצליה, יבנה, אורנית, ירושלים, עתניאל, ניל"י, קיבוץ יגור, ראשון־לציון, טנא עומרים. מכל קצוות הארץ הם הגיעו, יפים כל כך ואמיצים כל כך, למלחמת המצווה הזו. הם הבינו את מה שכולנו מבינים היטב: אם לא נתקוף את המחבלים בעזה, הם יגיעו בלילה למיטות של ילדינו. אני מסתובב בין לוחמים. פוגש אותם מדי ערב בשטחי הכינוס, בדרום ובצפון. שאף אחד לא יבלבל אתכם או ינסה למכור לכם משהו אחר: הם ביחד שם כמו שהעם שלנו לא היה מעולם. אני מפציר בכם: אל תתרשמו מטיפות רעל ברשתות. זה לא מייצג את הרוח הגדולה שיש בעם הזה. שיש בלוחמים. אנשי הקיבוצים, הפריפריה וההתנחלויות, מפגיני קפלן והדתיים, נמצאים כעת יחד בחזית באהבה וברעות עמוקה, כמו אגרוף ברזל, מבינים היטב שכל המחיצות בדיזנגוף ועילות הסבירות בעולם - לא מדגדגות את מה שבאמת קורה פה. התעוררנו. וזה מעולם לא היה בהיר יותר. כל המחלוקות יחכו. יש כעת מלחמה בין הרעים לטובים. ואנחנו הטובים.
אלה ימים עם כאב שקשה להכיל. אבל אלה גם ימים של גדולה. ואם אתם שואלים את עצמכם מה לעשות עם הכאב, לאן לקחת אותו, זה מה שאני קיבלתי על עצמי: להשתדל להיות אדם קצת יותר טוב, לחבק את היקרים לי, להקפיד עוד יותר על עין טובה ולהשתדל תמיד ללמד זכות - כדי להיות ראוי לכל אותם חיילים אהובים וגיבורים שהקריבו נפשם בשביל כולנו.
