אנחנו לא חוזרים על טעויות מהעבר, בכל מה שקשור להתמודדות עם דעת הקהל בעולם. אנחנו עושים טעויות הרבה יותר גדולות. אנחנו לא בעוד עימות. אנחנו במלחמה. את המחיר משלמים גם יהודים, עם גל אנטישמיות הולך ומתגבר. וכל קשקושי הראווה ש"העולם לא מעניין אותנו" ו"צריך למחוק את עזה", מתעלמים מהעובדה שהאיוולת הזאת תפגע גם בתמיכת הממשל האמריקאי וגם ביכולת המבצעית.
כותרת ב־BBC בישרה אתמול ש"נתניהו מסרב להפסקת אש". הפעם, לשם שינוי, לא היה עיוות ולא סילוף. זה בדיוק מה שדווח גם בכל כלי התקשורת בישראל. זו הייתה כותרת גם ב"הניו יורק טיימס", וב־CBS וכמעט בכל ערוץ תקשורת בעולם. קראתי וחמתי בערה בי. רוב ההפגנות נגד ישראל מתרכזות בדרישה להפסקת אש. זו הדרישה המרכזית של הקהילה הבינלאומית בשלושת הימים האחרונים. גם עיתונאים זרים שראו את הזוועות ביישובי העוטף, חלקם קיבלו בחילה, חלקם בכו, שואלים על הפסקת אש. הם לא אנטישמים. הם פשוט יודעים מה קורה בדעת הקהל במדינות שלהם, והם שואלים, על רקע מראות הזוועה מתוככי הרצועה, מדוע לא לאפשר הפסקת אש הומניטרית.
פעיל בולט מ"כוח קפלן" התקשר. תהא דעתנו על המחאה אשר תהא, החבר'ה האלה הצליחו להקים מערך מדהים של יחסי ציבור וקשרים. ב־7 באוקטובר הם הבינו שנפל דבר. את כל האנרגיות האדירות שלהם הם הפנו לפעילות מדהימה מול התקשורת הזרה ואנשי הקשר שלהם בעולם, כולל קשרים חשובים בסנט האמריקאי. אני מוצף, הוא אמר לי, בשאלות על הצהרת נתניהו בעניין הפסקת אש. הוא דווקא רצה להסביר את נתניהו. לא לתקוף. איך מתמודדים, הוא שאל. גם אני מוצף, עניתי לו. בישראל הרשמית לא מצליחים לעכל את הזירה הבינלאומית. וההצהרה של נתניהו הייתה לא פחות מגול עצמי. לאן נעלם "מר הסברה"?
התשובה הרשמית מביכה: דרישת חמאס להפסקת אש היא רק תרגיל. נכון. אבל זו התשובה הכי מטומטמת שיכולה להיות. משום שישראל לא צריכה לומר לא, whatsoever. היא גם לא צריכה לחכות שחמאס יציע משהו. את חמאס צריך לחשוף. ולהביך. ולכן ישראל צריכה ליזום בעצמה דרישה להפסקת אש. ומכיוון שמדובר בעניין הומניטרי, אז בבקשה. הפסקת אש תמורת משהו. תמורת שחרור החטופים. תמורת ביקור נציגי הצלב האדום אצל החטופים. לא חשוב. העיקר שתהיה קודם כל הסכמה להפסקת אש, בהצהרה לכל העולם, ורק אחריה דרישה הומניטרית. ומכיוון שתשובת חמאס ידועה מראש – אז במקום שהכותרות בעולם יהיו ש"נתניהו מתנגד להפסקת אש", הן יהיו: "חמאס מתנגד להפסקת אש".
למה זה לא קורה? משום שהצמרת הישראלית מקובעת. היא פועלת מהבטן ולא מהראש. הזעם גורם לקולקטיב הישראלי לצפצף על כל העולם. אבל הצפצוף הזה לא מחזק. הוא מחליש. הוא פוגע. כבר הרבה מאוד שנים יהודים בעולם לא היו מפוחדים כל כך. כבר שנים שלא היה זינוק גדול כל כך בתקריות אנטישמיות. כבר שנים שבעל כורחם, גם אם ישראל לא מעניינת אותם, הם חשים על בשרם את המדיניות הישראלית.
יש עשרות יוזמות פרטיות נהדרות, שמצליחות להגיע לקהלים רחבים. יש פעילות מצוינת של משרד החוץ. יש חבורה של דוברים מצוינים, ובולטים בהם דווקא דוברים לא יהודים, שעושים עבודה מדהימה. ויש את דאגלס מריי, הסופר הבריטי, שהוא מעצמת תקשורת של אדם אחד.
אבל לא שם הבעיה. הבעיה היא בממשלה ובקבינט. כל הצהרה של נתניהו, כל החלטה של הקבינט משפיעות בערך פי מיליון מכל הפעילות של אין־ספור יוזמות פרטיות ופחות פרטיות. וכאשר במקום לומר "אני בעד הפסקת אש", תוך כדי הצבת תנאי הומניטרי, שיהיה מובן וסביר לכל שומע בעולם, נתניהו אומר "אני נגד הפסקת אש" – הוא מעניק דלק לתעמולה האנטי־ישראלית. ואם הוא לא מבין את זה, אז מי אמור להבין? איזו איוולת. וכאשר דוברים רשמיים של ישראל מסרבים לחזור על משפטים הכרחיים כמו "אנחנו בעד הפסקת אש", "אנחנו פועלים רק לפי הדין הבינלאומי", "אנחנו עושים כל מאמץ להפריד בין האוכלוסייה האזרחית למחבלי חמאס־דאעש", ועוד ועוד – אנחנו משרתים את התעמולה האנטי־ישראלית שמתחילה בקמפוסים, עם טענות על ג'נוסייד, וחודרת עם הזמן לעוד ועוד חוגים. זו אכן הסברה מצוינת. נגד ישראל.
הצמרת הישראלית מקובעת. היא פועלת מהבטן ולא מהראש. הזעם גורם לקולקטיב הישראלי לצפצף על כל העולם. אבל הצפצוף הזה לא מחזק. הוא פוגע
