נדמה כי החיים בישראל מתחלקים ללפני הספירה ואחריה. לפני 7.10, בוקר שמחת תורה, ואחריו. ומאז הנטייה שלנו היא לייחל למהלך ליניארי, שמתוך השבר העצום של אותה שבת נצליח להרים את הראש ולראות אופק ברור. אבל מלחמות לא עובדות ככה, בטח לא המלחמה הזו. צעד קדימה, שניים אחורה. המהלכים דרשו התארגנות, חשיבה וזמן. מעגלי הכאב והאבל לא הספיקו להיסגר ובמקביל נפתחו עוד ועוד נוספים. הלחימה, שהחלה רשמית בתוך עזה רק השבוע, גובה את המחירים שלה. וכך אומה שלמה נדרשת לעצבי ברזל במערכה שלא יודעים כמה זמן תימשך ואיך ייראה סופה. בין האושר המציף בעקבות השחרור ההרואי של החיילת אורי מגידיש לבין נפילת הלוחמים בעומק הרצועה, בין המאבק למען החטופים לבין הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס ואיראן, נדרשות סבלנות ולכידות כפי שלא נדרשנו אליהן מעולם.
בינתיים מאחורי הקלעים, הדרגים הצבאי והמדיני נדרשים להכרעות קשות שדורשות חשיבה אסטרטגית מעמיקה וממושכת. שאלת ניהול הלחימה ומטרותיה הופכת לסבוכה פי כמה מול אויב שזילזלנו בו ובתחכומו ושהפתיע אותנו באופן כל כך דרמטי. במקביל, למדינת ישראל עצמה לא ברור מה יקרה ברצועת עזה ביום שאחרי חמאס, בהנחה שכל ההבטחות למוטט, להרתיע, להשמיד ולמחוק אינן תיאורים ריקים אלא באמת תוכנית עבודה שאמורה להפוך לאופרטיבית.
פגשתי השבוע חבורה מרשימה של אנשים שהקדישו לרצועת עזה מאות רבות של שעות בחייהם. הם קצינים שנחשבים לרוח הרעננה של החשיבה הצה"לית, משמשים בתפקידי פיקוד בדרג הביניים, המלווים כבר חמישה־שישה סבבים את הלחימה בעזה, כוחות הביטחון, ארגוני הביון ומשרדי הממשלה, הן בסדיר וקבע והן במילואים. כולם אנשי אסטרטגיה ומודיעין שתפקידם לעזור למערכת לחשוב. את מה שהם מתארים ומנתחים צריך להכיר כל אזרח בישראל - לא כי אנחנו מצביאים דגולים, אלא כי התובנות הללו יכולות לסייע לנו כחברה להכניס פשר בתוך חוסר ודאות מאוד גדול. להבין מה נדרש מאיתנו בעת הזו ומה חובתנו לדרוש מההנהגה שלנו.
הנקודה המרכזית שעולה שוב ושוב בשיחה היא שהמערכה הנוכחית היא אסטרטגית ולא טקטית ולכן גם המחדל עצמו הוא כזה. השאלה מדוע לא הייתה התרעה מקדימה היא שאלה חשובה במידה, אבל בוודאי לא השאלה המרכזית.
קו ההגנה לעולם ייפרץ
זה משפט המפתח שלומד כל קצין צעיר בבה"ד 1. זה מה שקרה לקו מז'ינו, מערכת הביצורים האדירה בין גרמניה לצרפת שקרסה. זה היה דינו של קו בר־לב. המכשול שהוקם בעוטף עזה, שעלה מיליארדים ונתלו בו כל כך הרבה תקוות, לא היה שונה במאום. הטכנולוגיה המשוכללת והמשאבים העצומים שהושקעו בו יצרו אשליה של מוגנות. יותר מכך - המכשול הוא סמל צורב לתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, שלא התעדכנה באופן מהותי כבר שנים רבות.
"הרעיונות שהכתיבו את תפיסת הביטחון הישראלית בעשורים האחרונים הם דימויים כמו משולש הביטחון של בן־גוריון (הרתעה־התרעה־הכרעה), תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי ואפילו צבא העם, שכולנו כבר יודעים שלא באמת רלוונטי בחברה שבה חלקים גדולים זוכים לפטור מיידי", מסביר אחד המשתתפים בשיחה. "מאז בן־גוריון, התפיסות הללו לא מתעניינות באויב, כי הוא ממילא ייהדף על חומותינו אם נדע לייצר ביצורים חזקים מספיק והרתעה מקדימה דיה. ההנחה היא שגלגל החיים הישראלי רצוף מלחמות ואנחנו כמדינה ננסה להרחיק את המלחמות זו מזו. המלחמה נתפסת כנטל אשר על החברה הישראלית לשלם אחת לתקופה. אלוף תמיר ידעי ותא"ל ערן אורטל קוראים להן 'מלחמות שפע'. בעבר מלחמות נתפסו אחרת - היה בכוחן לשנות את המציאות, בייחוד בעשורים הראשונים של המדינה, שבהם המלחמה הייתה דרך להגדיל את העומק האסטרטגי של ישראל באמצעות כיבוש שטחים נוספים. במשך השנים התפיסה הזו השתנתה".
הוא מוסיף: "נתניהו לקח את התפיסה לפיה ישראל צריכה להתנהל ב'מעמד צד אחד' צעד אחד קדימה - הוא ביקש להקיף את ישראל בגדרות ובטכנולוגיה מתקדמת בכל הגבולות ובכך לעשות וירטואליזציה של האדמה עצמה. מבחינתו גדר חזקה, מודיעין טוב ומטוסים שמפציצים כמה שיותר רחוק יפתרו את הבעיות ויאפשרו לישראל לשלוט בשטח, כשהיא עומדת מבחוץ ולא דורכת על קרקע. התפיסה הזו קרסה ב־7.10. השאלה הגדולה היא האם אנחנו נפנים את זה או שנחיה עדיין באשליה שהייתה בעיה עם המכשול שלא היה ממוקש".
סא"ל במיל' ד"ר צבי לניר ערך מחקר על מחדל יום הכיפורים עבור אמ"ן, וכתב את הספר "ההפתעה הבסיסית - מודיעין במשבר". לניר טוען שההפתעה הבסיסית היא אסטרטגית, נובעת מפער תפיסתי ביחס למציאות ולכן היא מייצרת הלם. בניגוד להיעדר מידע או מוכנות לקויה שניתן לצפות מראש, ההפתעה הבסיסית מתחוללת כשלאורך זמן מתקיים פער בין המציאות לבין תפיסתנו אותה. הוא מדגים זאת בסיפור פשוט: גבר תופס את אשתו בוגדת בו. היא אומרת לו: אני בהלם! והוא עונה לה מיד: את אולי מופתעת, אבל לא בהלם. אני בהלם. כלומר, האישה הבוגדת אולי יכולה הייתה להיערך טוב יותר - לנעול את הדלת, להיפגש במקום אחר, להיות יותר זהירה. אבל היא הכירה את המציאות. בן זוגה לעומתה נמצא בתדהמה - הוא לא ידע לקרוא את המציאות ולכן ההפתעה שלו הייתה מושלמת.
זו מהותה של הפתעת שמחת תורה, וזה אולי גם המפתח לתכנון הלחימה בהמשך. אין כרגע טעם להתעסק בשאלה מי אמר למי ומתי. תפיסת הביטחון שקידמה המערכת, בהובלת נתניהו, התבררה ככזו שאינה מותאמת למציאות - וזה לב הבעיה. כרגע, צריך להשקיע זמן בלהבין מה הייתה הטעות ואיך אפשר לפתח תוך כדי תנועה תפיסת ביטחון חדשה בנוגע לעזה. ההתעסקות המוגזמת של המטכ"ל או הקבינט בשאלה מאיזה כיוון ניכנס לעזה אינה רלוונטית, טוענים המשתתפים בשיחה. זה לא התפקיד של הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, שצריכים לעסוק 80 אחוז מזמנם בשאלת היום שאחרי ועיצוב המרחב, לא בשאלות טקטיות. הבעיה היא שבמשך עשרות שנים מערכת זו הורגלה לעסוק רק בטקטי ולא באסטרטגי.
יש פה גם קשר לתפיסה של עזה כשחקנית במפת האיומים על ישראל. "באמ"ן כולם רוצים להתעסק עם איראן, עם סוריה, העבודה על הפלסטינים נחשבת לרכילות", אומר בכיר במערך המודיעין, "במדרג המודיעיני פלסטינים הם הכי נחותים. הפנטזיה המודיעינית היא לשרטט מגמות וכיוונים, והתפיסה היא שמודיעין על עזה זה כמו לאסוף מידע על אופרת סבון במקום על 'בית הקלפים'. הזלזול ביכולותיו של האויב הוא חלק מהקונספציה שקרסה. המשפט שנשמע הכי הרבה פעמים בשבועות האלו הוא 'מי ידע שיש להם כאלו יכולות תכנון וביצוע'. לצערי, הם הקדישו את כל זמנם בשנה וחצי האחרונות בשאלה איך למוטט אותנו, אבל המוח היהודי שאנחנו כל כך מתגאים בו לא היה שם. עכשיו, בתוך הלחימה, חובתנו לעבוד חכם. הם אלו שגורמים לנו כרגע להזיע ולתכנן תוך כדי תנועה, ואנחנו חייבים להפוך את המשוואה הזו. אנחנו צריכים ליזום והם צריכים לחשוב. לשם כך אנחנו זקוקים לזמן ועצבי ברזל".
חמאס כעוף החול
תפיסת הביטחון מול עזה כל כך מורכבת מכיוון שחמאס איננו מדינת אויב כדוגמת איראן, אבל גם לא ארגון טרור שמתארח במדינה אחרת - כמו אנשי אש"ף ששהו בירדן. חמאס הוא יצור כלאיים מסוכן ונדיר ביותר - ארגון טרור מדינתי. כלומר, ארגון טרור ששולט בכל האספקטים של המדינה: מביטוח לאומי דרך משרד הפנים ועד אספקת הדלק והאוכל.
תפיסת ההפעלה של מדינה מתפקדת היא הרצון להיות עצמאית, לצמוח ולשגשג. ארגוני טרור לא מתעניינים בצמיחה, זה לא שיקול מבחינתם. הם גופים מתים שממומנים על ידי גופים חיצוניים. מודל ההצלחה שלהם לא תלוי בהצלחה כלכלית. "המטרה של חמאס היא להשמיד אותנו, לא הרווחה של תושבי עזה. זו מטרה א־נורמלית", מסביר אחד מהקצינים במילואים. "בארגון שתורת הלחימה שלו היא התאבדות, זה לא משנה כמה מתים לך. זה לא מחיר. ולכן כשמבטיחים את מיטוט שלטון חמאס ברצועה חייבים להבין מה זה אומר.
"חמאס הוא עוף החול - הניצחון שלו הוא לא באיכות השרידות, אלא בעצם השרידות שלו. ככל שעזה יותר הרוסה, סימון ה'וי', אות הניצחון, בידיים של יחיא סינוואר ביום שאחרי הוא יותר חזק. וזה מה שהם מוכרים לאיראנים: אנחנו ארגון מבריק כי אנחנו בלתי ניתנים להשמדה. הניצחון שלנו הוא המשך המאבק - ולא משנה מה יהיה המחיר. האסטרטגיה של חמאס היא גאונית: הם גם נלחמים מלחמת קודש בערכי המערב באמצעות ישראל וגם מצליחים לתקוע טריז בין ישראל למערב. ארגון טרור שמצליח להכתיב את דעת הקהל במדינות וקמפוסים שבהם נמצאים מיטב המוחות הישראליים. צבא יודע להרוס מבנים או להרוג מחבלים ובכירים בארגון, אבל בשביל למוטט זהות, רוח, מנגנון - צריך הרבה יותר מזה. אנחנו מול אתגר שאף מדינה במערב לא התמודדה איתו בכאלו עוצמות, הם לא נמצאים אלפי ק"מ מאיתנו, הם פשוטו כמשמעו על הגדרות שלנו במרחק יריקה".
ביום כיפור ההפתעה הייתה גמורה, אבל הצבא הפך את המשוואה בתוך יממות ספורות כי היעדים היו מאוד ברורים. במלחמה הזו הדגש הוא מה אנחנו רוצים בכלל, ורק אז איך עושים את זה.
צו 8 למערכות
האופן שבו מתכננים את תוצאות ויעדי המלחמה משליך ישירות על המערכה וניהולה. כל משתתפי השיחה היו מודאגים מכך שלמעשה מדינת ישראל לא עסקה ברצינות בשאלה מה נחשב מיטוט של חמאס ומה יקרה בעזה ביום שאחרי. אמירה שחוזרת על עצמה היא: "הגענו עם אפס עבודת מטה למערכה הזו". זה לא עניין של העלאת רעיונות או כתיבת מאמרים, אלא לפרוט למעשים אופרטיביים ממש, להפוך את החזון לתוכנית ביצועית.
"כשאנחנו מדברים על מערכת מורכבת, אז זה לא עוזר אם יש כמה אנשים בודדים שעשו חשיבה או חושבים שהם יודעים מה צריך. המערכת כולה, על שלל זרועותיה, חייבת לעסוק באופן מסודר ומקצועי בסוגיה", מסביר אחד המומחים לחשיבה אסטרטגית. "זו עבודה רב־תחומית - משרד המשפטים, אגף המבצעים, החטיבה האסטרטגית, מתאם הפעילות בשטחים, משרד החוץ, מערך ההסברה, משרד ראש הממשלה. כל האיברים הללו צריכים לתפקד יחד והם זקוקים לניהול. זה הזוי שיותר מ־20 יום בתוך הלחימה, ואין לנו עדיין תרגום של העסק לפעולות קונקרטיות. בעזה יש שני מיליון איש - מה תעשו איתם? איך ייראו החיים שלהם? אי־אפשר לעבוד בטור, צריך לחשוב במקביל גם על ההישגים הצבאיים, גם על השאלה מי הגורם שישלוט ברצועה וגם איך זה הולך לעבוד".
הבעיה המרכזית היא שהתפיסה הבסיסית של ראש הממשלה לא נותנת אמון במערכות מדינתיות - להפך. הוא פועל מולן בחשדנות, בתחושה תמידית שהן יבגדו בו או בזלזול שמוביל להחלשתן. "נתניהו הפך את האזורים החושבים בתוך מערכת הביטחון ומחוץ לה לעיי חורבות", מסביר אחד הקצינים במילואים. "כפי שכולנו ראינו, הוא לא מאמין בצבא, לא בשב"כ, לא ברשות השופטת ואפילו לא במשרדי הממשלה שפועלים תחתיו. משרד החוץ הוא דוגמה מעולה למקום שנושל מכל נכסיו. נתניהו מרכז הכל אצלו, גם כי הוא חשדן וגם כי ככה ההישגים תמיד רשומים על שמו - במדיניות החוץ, הביטחון והכלכלה.
"נתניהו הקרין את חוסר האמון שלו על כל המערכת ויצר מצב שבו המערכות אינן בנויות על מקצועיות אלא על אמון. הבעת עמדה עצמאית פירושה הסתכנות ב'בגידה', ונתניהו וצוותו כל הזמן עובדים בלאתר בוגדים. אי־אפשר לנצח ככה במערכה, בטח לא כזו שדורשת מאיתנו תחכום, ביצוע רב־תחומי והמון סבלנות".
"ניהול המערכה צריך להיות משולב מלכתחילה, אזרחי וצבאי", אומר גורם אחר, "התוכניות הצבאיות שלנו חייבות לשקלל בתוכן את המשמעויות הכלכליות־חברתיות. אם אנחנו בצפי של שלושה חודשי לחימה אינטנסיבית זה דבר אחד, אם זה חודש אינטנסיבי ואז מודל אחר - זה דיון אחר. כרגע לא רק שאין חיבור בין המאמץ הצבאי לאזרחי, כל הזרוע הממשלתית לא מתפקדת. משרדי הממשלה לא קולטים שאנחנו במלחמה ועדיין מתפקדים בחוסר יעילות ושקיפות משוועים. אי־אפשר להפריד את המאמץ האזרחי מהמאמץ הצבאי - ההצלחה שלהם תלויה זה בזה".
כרסום קיומי, לא איום קיומי
הדימויים ששבו אלינו בעוצמה בימים אלו מגיעים ממלחמת העצמאות. המלחמה מוצגת כמאבק על עצם קיומנו, הנופלים של דור הטיקטוק מושווים ללוחמי תש"ח. אבל התוכנית של חמאס ואיראן הרבה יותר מורכבת ומסוכנת. טרור לא רק מטיל אימה, אלא מתבסס על יכולת לפגוע שוב ושוב ושוב באותה הנקודה בעוצמות משתנות בשביל להתיש את הצד השני ולפורר אותו מבפנים. 7.10 לא היה רגע של איום קיומי על מדינת ישראל, אלא כרסום קיומי. כרסום בתחושת הביטחון הכי בסיסית שלנו, ביכולת שלנו לישון בבתים שלנו, ביכולת שלנו לבטוח זה בזה. האכזבה האיומה מהצבא והממשלה באה על רקע של משבר חברתי ארוך ועמוק. הגענו אל אחת הנקודות הקשות בתולדותינו כשאנחנו מפוררים מבפנים. חמאס לא יכול להכניע אותנו צבאית, ולכן הוא ישקיע כל שלאל ידו להחריב אותנו חברתית - מבפנים.
"זו לא מלחמת העצמאות השנייה אלא מלחמת הריבונות הראשונה", מסביר אחד מהמשתתפים בשיחה. "לצערי, במערכת המדינית והביטחונית עסקו בעיקר באיום הקיומי, באיראן וחיזבאללה. לא הבינו עד כמה הכרסום בחוסן שלנו הוא אירוע דרמטי. אחרי לבנון השנייה לעגנו לנאום קורי העכביש של נסראללה כי בסוף החברה הישראלית מושתתת על ערבות הדדית, אבל צריך להודות שאויבינו זיהו דבר נכון - יש לנו קינים של קורי עכביש. יש לנו המון נקודות תורפה, ולצערי הפריכות של החברה הישראלית צפויה לגדול ולא לקטון. כמו שאנחנו מבינים ש־50 אחוז מילדי כיתה א' בעוד עשור לא ילכו לצבא, גם בחמאס מבינים את זה. כמו שאנחנו מבינים שיש פה מלחמה ערכית על דמותה של המדינה, גם הם מנצלים את זה.
"מה שמאפיין את הפעולה שלהם זו החזרתיות, הרפטטיביות. הם יודעים שהקריסה תתבצע לאורך זמן. כמו טרמיטים שאוכלים במבנה עד שהוא קורס אל תוך עצמו. אם הם לא יצליחו בסיבוב הזה, שהוא קשה מנשוא, הם מאמינים שזה יקרה בסיבוב הבא. ייאמר לזכותם שהם אומרים את זה בגלוי, רק אנחנו מזלזלים בהם".
מה עושים
הבעיה המרכזית היא שממשלת ישראל ונתניהו בראשה לא מבינים שהחוסן החברתי הוא גורם מכריע במערכה. לא מדובר במותרות, אלא בהכרח. חוסן הוא מוצר מתכלה. לא תשקיע בו ולא תעמיק אותו? אתה תגלה שהוא פשוט נגמר. זה מה שניסו כל גורמי הביטחון לטעון לפני העברת הרפורמה המשפטית, אך איש לא הקשיב להם.
החוסן הוא לא רק ביכולת שלנו לספוג אבידות, אלא בעיקר ביכולת שלנו להחזיק את המתחים הרבים שפקעו פה רגע לפני שמחת תורה ולא לתת להם להתפוצץ עלינו שוב. שום שאלה ערכית לא נעלמה, רוח האחדות וההתנדבות יכולה להחזיק לפרק זמן מסוים, אבל בסוף כבר עכשיו אנחנו רואים איך גם מעל וגם מתחת לפני השטח אותם כאבים ותסכולים מבעבעים בעוצמה.
השילוב הנורא של כ־1,400 הרוגים רק בשבת אחת, יישובים שנחרבו כליל, עקורים רבים, למעלה מ־200 חטופים שגורלם לא ידוע ולוחמים ששילמו וישלמו עוד בחייהם, זו מציאות שדורשת כוחות חברתיים אדירים מכל חברה. בישראל הקטנה והמעורבבת, המבוססת על צבא העם, הכאב הוא אדיר. במקביל ההסתה, החשדנות, השמועות השקריות והאלימות לא נעלמו, והן מוצאות קרקע פורייה בחוסר האמון הטוטאלי של הציבור בהנהגה ובהתעצמות חוסר הוודאות בתוך המערכה.
כרגע הלחימה משתמשת בלכידות החברתית כמשאב. היא נשענת על היכולת שלנו כחברה להחזיק, לספוג ולהתאפק. אבל לא נצליח להחזיק כך לאורך זמן. הלחימה וההנהגה צריכות לבנות את הלכידות החברתית ולא רק להשתמש בה. איך עושים את זה? בצעדים בוני אמון. כמו שדובר צה"ל מדבר עם אזרחי ישראל יום־יום - מרגיע, מסביר ומסמן מטרות - כך גם הגורמים הממשלתיים השונים חייבים לפעול בשקיפות מלאה ולהגיע אל הציבור עם החלטות, עם סדר יום ועם הסברים מלאים. ביטול המשרדים המיותרים והקצאת משאבים ללחימה זהו צעד נוסף שמגביר אמון ולא מפורר אותו, כך גם חיזוק הקולות בחברה החרדית שמבקשים להתגייס ונטישת המושג "שוויון בנטל". הסוגיה דרמטית פי כמה: ברית גורל של כל אזרחי ישראל אל מול אויב אכזר, ולכן ההתגייסות למען ביטחון המדינה איננה רק שיחה על שוויון אלא קודם כל הכרח.
סוגיה קריטית נוספת שתחזק את החוסן החברתי היא הצבת שיקום עוטף עזה כמטרה מובהקת של המבצע. השיבה של הקהילות המקוריות אל הבתים, הרצון והיכולת שלהם לגור בביטחון במקום שהוחרב והושחת - זה הדבר הכי חשוב כרגע. אם חמאס יתמוטט ויקום גורם קיצוני כמוהו לא נפתרה הבעיה. תמונת הניצחון של המלחמה הזו היא לא יחיא סינוואר מת, אלא גני הילדים בבארי מלאים בילדות וילדים משחקים ללא פחד, בידיעה שלא יאונה להם כל רע. וזו מטרה קשה פי כמה. אנחנו האזרחים עובדים בזה, השאלה היא אם גם למעלה עובדים בזה באותה צורה.
28.9 / חוף זיקים
"לוחמים טובים בים" - כך קרא לוחם גבעתי, סמ"ר לביא ליפשיץ, לתמונה שצילם והעלה בעמוד האינסטגרם שלו. עמוד שהוקדש כולו לתמונות עדינות, מלאות חיים, מתוך חייו כחייל צה"ל. "אני לוחם מסכן ואמן מיוסר שמעלה כל יום תמונה שצולמה על ידי בצה"ל", כתב בפרופיל שלו. לביא ז"ל נהרג בקרבות הקשים ביום שלישי בעזה.
לוחמים טובים בים. גופם השזוף במים הכחולים העמוקים, קשה להבחין בפניהם. לרגע אפשר לחשוב שהם סתם צעירים רוחצים. לא מי שנשלחו לשאת נשק ולהגן על העם והארץ, במקום ללמוד קולנוע, למשל, כמו שלביא חלם. הוריו, ניצן ושלומית, סיפרו שהוא הלך לעורב גבעתי ואמר: "החיים שלי לא שווים יותר מאף חבר אחר, ולכן אני הולך". והוא הלך, והמבט העדין שלו בא לידי ביטוי בתמונות ובסרטונים שיצר. הרגישות שלו לחבריו, לטבע, למציאות, באה לידי ביטוי באמנות העדינה כל כך, שלא הספיקה לזכות להכרה.
לוחמים טובים בים. ים שממנו יצאו מרצחים אל יישובי הדרום. לוחמים טובעים אל תוך מערבולת השכול ואנחנו נותרים חסרים. לא רק חסרים את מי שהיו, אלא את מי שהיו אמורים להיות.
