הבית הקטן בו גדל סמ"ר שי ארווס בחולון, יחד עם ארבעת אחיו, היה מלא אתמול בחבריו הכואבים. הבשורה הקשה על נפילתו בקרבות ברצועת עזה הגיעה ערב קודם. "דפקו בדלת ואמרתי לאשתי לפתוח", סיפר אביו, "היא הציצה בעינית, ראתה לובשי מדים וצרחה. מאז כל הבית התהפך".
ההורים, זהבה ורפאל, דיברו עם בנם בפעם האחרונה בשבוע שעבר. שלשום, כשהחלו השמועות על הרוגים מכוחותינו בעומק הרצועה, הם ניסו להרים אליו טלפון כדי שיוריד דאגה מליבם. אבל בנם האהוב לא ענה: "התקשרנו אליו ולמפקד שלו, הטלפון צילצל אבל אף אחד לא ענה. זו הייתה אי־ודאות גדולה".
הם הכירו היטב את הפלוגה בה שירת, ובשלושת השבועות האחרונים ירדו מספר פעמים לדרום הארץ עם אוכל לשי וחבריו. "קשה לי לדבר עליו בלשון עבר", שיתפה אמו, "הוא הילד הקטן שלנו. ילד לתפארת מדינת ישראל, שהולך לעזור לניצולות שואה בחופשות מהצבא, וזכה גם בהצטיינות בצבא על פועלו. לפני חודש וחצי חיתנו את אחיו והוא רקד ושמח, עזר בכל. הוא היה ילד, נכד, דוד ואחיין טוב".
"כשהוא נולד חבל הטבור נכרך סביב צווארו והוא כמעט מת", הוסיפו, "קיבלנו אותו אז במתנה, ולכן גם קראנו לו שי. אבל כנראה שקיבלנו אותו רק בהשאלה מבורא עולם".
אהבתו הגדולה, חוץ מהצבא, הייתה בישול ובעיקר אפייה. בכל חופשה היה מגיע הביתה ואופה, בעיקר עוגות. "הוא היה עושה עוגות ראווה", סיפרה אמו, "כל האחיינים שלו ביקשו ממנו שיכין להם כאלו לימי ההולדת שלהם. אני מאמינה שאם הוא לא היה נהרג היה פותח מאפייה, או מתגייס לשב"כ, זה גם משהו שעניין אותו". אביו עובר פריט פריט בחדרו הקטן, פותח את הארון שבו שמר דברים שקנה כדי לתרום ליחידה של בנו. לפתע הוא שולף קפוצ'ון שחור, שקנה לו כמתנת חזרה הביתה בתום המלחמה. "קפוצ'ון שהוא לעולם לא ילבש", אמר בכאב.
