לצד הזנקתו לדווח מזירות ירי במהירות שמאתגרת את חוקי הפיזיקה, שידורי המלחמה הפכו את ברהנו טגניה למעין תואם מנחם הורוביץ. ביקוריו של הכתב הוותיק ביחידות צבא ומשטרה משודרים מדי יום כסוג של הפוגה קומית, בין העיסוק בקרבות נגד חמאס ברצועה ומצוקתם של תושבי העוטף. האייטמים הללו עומדים בסימן החיוך הרחב של טגניה, זה שאפילו ההתראות הכתומות לא יקטינו אותו בס"מ.
בהתאם לרוח התקופה בחדשות קשת, טגניה לא מגיע בתור כתב שנשלח להביא קולות מהשטח אלא כ"ברהנו טגניה" - מותג מוכר ופופולרי, שעצם ההצטופפות בחברתו מרימה את האווירה ונותנת את תחושת התוקף שעליה כתב מיכה שטרית ב"אני קיים" של החברים של נטאשה: "שמעתי אותי ברדיו. ראיתי אותי בטלוויזיה. קראתי עליי בעיתון. אני קיים".
בהקשר הספציפי של המלחמה, טגניה הוא בעצם קצין בכיר ללא מדים שמגיע לסקור מקרוב את האנרגיות בשטח, רק שלא צריך להצדיע לו (אם כי אין לפסול מסדר ניקיון בשביל המצלמות) ואפילו מותר לגעת בו ולהריץ איתו צחוקים. זהו טקס עם כללים מוגדרים: טגניה מולבש בבגדים המתאימים (אתמול זה היה צוות של פיקוד העורף), מעביר את המיקרופון לסיבוב ד"שים (גם אם לאנשים שכרגע סימסת להם) ומקנח ב"סלפיגניה" (רצוי בהחלט לעבוד על הסלוגן), כדי שגם ברשתות החברתיות ייהנו.
באותם רגעים אין ולו אדם אחד - מהאחמ"שים באולפן דרך החיילים והחיילות ועד הצופים והצופות - שמסתכל על טגניה כעיתונאי. לרוב אין לו מידע חדש, חשוב או מעניין למסור. אתמול אחת השאלות שלו הייתה "יש מורל?" וחיילת מבאר־שבע נשאלה מה עשתה חצי שעה קודם, כאשר נשמעה אזעקה בעיר. המרואיין המרכזי היה מילואימניק שיחגוג בקרוב 80.
בפועל טגניה עובר מיתוג של אקססורי. נדמה שהרצון לנכס אותו, גם במובן הפיזי (על ידי וסטים, קסדות וכו') הוא חלק מהותי מההנאה של הגברים והנשים סביבו. מבחינתם זהו אמצעי להתחבר לתפקיד האמיתי שאותו טגניה ממלא: שגריר כוכב הלכת "טלוויזיה", שבזכות חפץ כזה או אחר נראה קצת יותר כמוהם. וכשהוא מרעיף עליהם את הסחבקיות שלו, התכונה העיקרית שבלעדיה הוא לא היה "ברהנו טגניה", ניכר שהם חווים לא רק שבירת שגרה אלא ממש התעלות, כזאת שגורמת להם לצעוק "ברהנו! ברהנו!" במעמד הסלפי.
לפעמים, הפער בין העליצות על המסך לחדשות שממשיכות לזרום מסביב נותן הרגשה כאילו כל זה לא קורה בכלל בזמן מלחמה. לכן, אגב, אפשר להבין מדוע המגיש עופר חדד אמר בסיום האייטם "חוזרים לקרקע המציאות": כאילו מה שראינו קודם היה רק עוד ניסיון להימלט ממנה.
