חלפו ארבעה שבועות מ־7 באוקטובר ושלושה שבועות מהתפרצות השטנה האנטישמית במערב אירופה ובארצות־הברית. אני עוקב אחר המתחולל באמריקה, ויש לי רק מילה אחת לומר ל־1.3 מיליון יהודי העיר ניו־יורק ול־5.7 מיליון יהודי ארצות־הברית: בושה. בושה עליכם, פחדנים.
הפגנות של שונאי יהודים ואוהבי חמאס צועדות בראש מורם בערי אמריקה מדי יום, מושכות לכל אירוע בין 3,000 ל־5,000 משתתפים. ברחובות ובתחנות התחבורה הציבורית מסתובבות חוליות שמשימתן לתלוש מלוחות המודעות את הכרזות הקוראות לשחרור החוטפים בעזה. המכללות והאוניברסיטות גועשות מקריאות המהללות את הטרור של חמאס בכלל ואת מסע ההרג, האונס והעינוי של תושבי דרום ישראל בפרט. הכניסה לאולמות הרצאה רבים כבר כרוכה בהורדת ראש והסתרת פנים. ומה התגובה של היהודים האמריקאים? הם מסתגרים. הם מתעלמים. הם מורידים ראש. הם נושאים את עיניהם לרשויות. בקיצור, הם מפחדים.
זהו פחד משתק ומקומם. הרי לא צריך להיות לקהילת יהודי ניו־יורק שום קושי לארגן מפגן המונים נגד תומכי חמאס והאנטישמים. שום קושי להוציא למנהטן הפגנה של 150 אלף איש או 200 אלף איש תחת הסיסמה "שחררו מיד את החטופים!" הפגנה שתצעד גם מברונקס לברוקלין ותרעיד את שלוותם של תושבי העיר הגדולה. קושי לא צריך להיות, אבל הפחד ישנו.
היהודים הניו־יורקים היצירתיים שהצליחו להקרין על בניין האו"ם מופע וידאו נגד ביקור ראש הממשלה ונגד שרים וחברי כנסת ישראלים מהקואליציה בהחלט מסוגלים להקרין על אותו הבניין את תמונות החטופים שבידי חמאס. הם לא הקרינו. כשנתניהו נסע לסן־פרנסיסקו לפגישה הארורה עם אילון מאסק הוקרנו על חומות בית הכלא אלקטרז צילומי מונטז' של נתניהו מאחורי הסורגים. חיכיתי שיוקרנו שם תמונות של ראשי חמאס מאחורי הסורגים, אחד־אחד. חיכיתי. חיכיתי גם לראות צוותים של יהודים המחזירים מיד לכל קיר את התמונות של החטופים, שיד זדונית תלשה. רק טבעי היה לקוות לראות מול כל עצרת תמיכה בחמאס בשטח של אוניברסיטה עצרת נגדית מקבילה של יהודים וישראלים. תקוות חינם. יהיו מכות? אז יהיו. ממתי יהודים חוששים מקצת חילופי אגרוף? וכמה יהודי ניו־יורק הודיעו בגלוי על הפסקת המנוי לעיתונים שפירסמו בהבלטה ובלי שום בדיקה עובדתית את השקר על הפצצה כביכול של בית־חולים עזתי על ידי חיל האוויר הישראלי? אשמח לדעת. נראה לי שמעטים שבמעטים, אם בכלל.
צילומים וקטעי וידאו אותנטיים ממסע הטבח של חמאס בעוטף עזה ב־7 באוקטובר רוכזו - לא כולם - בסרטים מצמררים. יש די והותר יהודים עשירים בארצות־הברית שיכולים לקנות זמן מסך בערוצי טלוויזיה פופולריים להקרנת חלק מצילומי הזוועה. איה הם? גם הם מפחדים? כנראה. רשויות אבטחה יעצו ליהודים להסיר כיפה מהראש כשהם מופיעים בפרהסיה. התשובה של הקהילה היהודית הייתה צריכה להיות קריאה לכל יהודי באשר הוא, גם חילוני גמור, לחבוש כיפה על ראשו בצאתו מהבית. 1.3 מיליון כיפות ברחובות ניו־יורק, זה כבר מפגן כוח. הקריאה לא הושמעה והכיפה נשארה בכיס. כיס עמוק ומוסתר. על בתים של יהודים צוירו מגני דוד. התשובה המתבקשת: להשאיר את הציור, ואף להוסיף עליו כיתוב: כאן גר יהודי גאה.
אבל אולי נכון יותר לכתוב: כאן גר יהודי מפחד. בושה.
