בוקר טוב לך ניר ברקת. בוקר טוב גם לכם, גלנט, קיש, אדלשטיין, כץ, זוהר, גמליאל ואקוניס. הסתכלתם כבר הבוקר במראה? ומה ראיתם שם, שפנים? כבשים? חסרי חוליות? ואתה דיכטר, שרק לפני שבוע אמרת שהממשלה הזאת תחזיק עוד ארבע שנים, עשית כבר הבוקר בוחן מציאות? מחר, יום שבת, ימלאו ארבעה שבועות לטבח יישובי וקיבוצי עוטף עזה, המחדל הכי גדול שהיה כאן מאז קום המדינה ושאתם, כחברי ממשלת המחדל, חתומים עליו.
אלה ימים הרי גורל: מלחמה בעזה, הסלמה בצפון, ראש השב"כ מתריע מפני מתנחלים שמגבירים את ההתקפות על פלסטינים ומדרדרים את הביטחון גם בגדה המערבית. ואם זה לא מספיק - ההתעצמות של איראן באזור, התקרבות בין איראן ורוסיה ומעורבות צבאית של החות'ים בתימן. זו כבר לא מלחמה בין ישראל לחמאס. זה נראה כמו מלחמה אזורית, בינלאומית, גלובלית, רבת רבדים.
אלה ימים הרי גורל ואין מי שחולק על זה – אולי חוץ מנתן אשל, מקורבו של נתניהו, שאתמול, במהלך ראיון של יואב לימור עם ראש מועצת תמר, שלח הודעה למראיין: "קוטרים! אין מילה טובה? רק להוריד את המורל".
איזה מורל, מר אשל. ואיזו מילה טובה יש להגיד על ממשלה שהפקירה את תושביה לטבח שנמשך שמונה שעות תמימות ללא התערבות הצבא. ולמי אתה קורא קוטרים, עסקן קטן? לראשי רשויות שקולטים עכשיו אלפי מפונים במקום שהמדינה תדאג להם? והנה לכם עוד מסרון עלוב מהמקורב הראשי של שרה נתניהו.
זו מלחמה שתהיה כנראה רבת ימים. אולי לא מלחמת הקוממיות השנייה, כפי שקבע ראש הממשלה בנאומו. אבל אין, ולא היו בהיסטוריה של מדינת ישראל ימים כאלה. ביום ראשון, לאחר כניסת צה"ל לעזה חשבנו שנשמע את נתניהו בנאום ה"דם יזע ודמעות" של צ'רצ'יל ערב מלחמת העולם השנייה. נאום מחזק. נותן תקווה. מה שקיבלנו, זה בקושי: "היה זה הרע בזמנים" - רק בלי הפרוזה הנפלאה של צ'רלס דיקנס.
הסנטימנט הציבורי הכי חזק עכשיו הוא ה"לא עכשיו". צריך לחקור את המחדל, צריך למצות את הדין עם האשמים אבל – לא עכשיו. צריך לסיים את המלחמה ואז לבוא חשבון. השבוע פגשתי מישהו שאמר לי: אני מסכים עם מה שאת כותבת על נתניהו. הוא צריך לעוף. אבל למה עכשיו? יש לי, אמר אותו אדם, שני בנים בצבא. צריך לחכות עם החשבונות והאשמות ליום שאחרי.
רציתי להגיד לו, שנתניהו הוא שבחר לעשות את זה עכשיו. הוא זה שבתחילת השבוע צייץ את אחד הציוצים הנתעבים שידענו, שבו האשים את ראש אמ"ן ואת ראש השב"כ במחדל הזה. רציתי, אבל לא אמרתי. צריך לגלות בימים אלה אמפתיה לתחושות של אנשים. יש להם ילדים בצבא, יש להם מכרים שנרצחו או נחטפו בעוטף עזה, אנשים בחרדה מפני הצפוי, חרדים מפני הלא ידוע. מדינה שלמה עדיין באבל. חלקה בדיכאון.
מי שכנראה עוד לא הפנימו את הזוועה הם דווקא חברי הכנסת, ביניהם גם שרים, שצפו השבוע בסרט של דובר צה"ל, שצולם במצלמות הטרוריסטים. כמובן שהסיפור הפך מיד להיות לא על התמונות המחרידות, אלא על חברי הכנסת שממש "התמוטטו" ביציאה מהסרט. בחוץ חיכו להם מים, חיבוקים ושלושה פסיכולוגים – משהו שאפילו הקורבנות האמיתיים בקושי זוכים לו. אבל טוב שהראו את זה לחברי הכנסת. בסוף, ברמה האמוציונלית, מי שצופה בו מבין שכל מי שאחראי למחדל הזה חייב ללכת.
ואם הוא לא ילך – הוא יודח.
אבל לא רק הסרט מבהיר למה נתניהו לא כשיר. ברור שנתניהו איבד את היכולת שלו לנהל את האירוע. הוא מרוכז בנושא הביטחוני והמדיני, אבל מתרחש כאן מחדל אזרחי־כלכלי, וראש הממשלה לא שם. כך גם כל נושא ההסברה, נושא קריטי מבחינת חלון ההזדמנויות שהוא נותן לישראל בטיפול בחמאס. נתניהו של פעם היה דופק על השולחן, מביא כסף או מגבה את עשרות המתנדבים שפועלים מיוזמתם, בלי אגורה מהמדינה. הוא היה מושיב כל מנהיג או כל אישיות זרה שמגיעה לישראל לצפות בסרט והיה הופך את זה לביקור המסורתי ב"יד ושם" של 2023.
במשך כל שנות כהונת נתניהו, אתם שרי הליכוד, נמנעתם מכל גילוי של עצמאות, או מנהיגות. הלכתם אחרי נתניהו בטוב, ובעיקר ברע, כי זה מה שהיה. רע, ורע לתפארת. עכשיו בדמדומי שלטונו, יש לכם הזדמנות אחרונה להתחבר לרחשי הלב של הציבור. לסנטימנט הרחב. לעיקרון בסיסי של קבלת אחריות, שמעולם לא לקחתם עליכם. יש פה מדינה בטראומה. יש פה סולידריות של אבל ושל כאב. יש פה קונצנזוס סביב הדאגה לחיילים ולחיילות שמוכנים להקריב את חייהם. מה שמשגע את הציבור זה הדיסוננס הזה בין ממשלה כושלת, שמאז 7 באוקטובר לא נראו חבריה בהלוויות, במקומות כינוס של מתפני הדרום, בפגישות עם הורי החטופים.
זו ממשלה שכמעט לא נראית, שעשייתה לא מורגשת. שמגעה לא נדיב, לא מחבק, לא יוצא מגדרו. והפער הזה, של הסבל והנכונות להקריב מצד אחד, לבין חוסר המעש והתנהלותה של הממשלה מצד שני, זה מה שמגביר את הכעסים. זה מה שמרחיק את הציבור.
אז זו קריאה אחרונה לשרי הליכוד: במקום לחכות לרגע שבו תוכלו לצוד את עור הדוב, או להתכונן לפריימריז תוך כדי מלחמה כפי שחלק מכם כבר עושים, יש לכם הזדמנות לעשות מעשה. כבר לא מדובר באירוע שמספיק שחמישה חברי ליכוד יעברו צד, או הצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבי שכנראה לא תתקיים. מה שדרוש עכשיו זה לחץ מסיבי על נתניהו, כדי שיבין שאיבד את הסיעה שלו. יש שמועות על ארבעה שרים מהליכוד שכבר הודיעו לנתניהו על התפטרותם, והוא ביקש מהם להשהות את התפטרותם לסוף המלחמה. ממש מפתיע, אבל הם נענו לבקשתו.
זה לא מספיק. השלב הראשון כבר קורה: היחס אל נתניהו בתוך סיעתו, גם מצד מי שנחשבים מקורבים – השתנה. מדברים עליו בלשון עבר. מחסום הפחד נשבר. השלב הבא יהיה כשכל הסיעה שלו תמרוד ותכריח אותו ללכת.
אולי זה לא יקרה מיד, אלא אחרי שהגל הגדול של המילואימניקים יחזור הביתה, ויתחיל קמפיין משמעותי שאליו יצטרפו גם חלקים גדולים מהימין, מפוני העוטף, משפחות החטופים והמשפחות שכולות. מה שמשפיע בעיקר על הח"כים של הליכוד, זה מה שחושבים המתפקדים, אלה שמשפיעים על בחירתם לכנסת. הסקרים שייעשו אז בקרב מתפקדי הליכוד יהיו קריטיים בהשפעה שלהם. רק כשיראה נתניהו את המצב שלו בתוך סיעת הליכוד, יש סיכוי שהוא ייצא עם דגל לבן וילך הביתה.
במילים אחרות: לא שקמה ברסלר תפיל את נתניהו. גם לא האופוזיציה. אתם אלה שתפילו אותו. אתם, שרי וחברי סיעת הליכוד, שתעשו פעם אחת את הדבר הנכון.
מבלי לעשות את זה, אין לליכוד שום תקומה.
מי שכנראה עוד לא הפנימו את הזוועה הם חברי הכנסת, שצפו השבוע בסרט של דובר צה"ל שצולם ממצלמות הטרוריסטים. בחוץ חיכו להם מים, חיבוקים ושלושה פסיכולוגים – משהו שאפילו הקורבנות האמיתיים בקושי זוכים לו
