הדודה שלי עדינה הכירה את הדוד שלי סעיד בניר עוז, כשהוא היה בנח"ל. הם גידלו ארבעה ילדים ו־12 נכדים במשך 53 שנים, ביחד. ב־7 באוקטובר היא ראתה איך רוצחים אותו לידה בממ"ד.
עדינה היא אשת חינוך, המטפלת של הקיבוץ במשך שנים. היא תמיד טיפלה בילדים, ונתנה להורים עצות איך לגמול מחיתולים ואיך להקל על ההסתגלות לגן. כל אחד מהקיבוץ שפוגש אותנו בימים אלה אומר לנו: 'אם עדינה עם הילדים עכשיו, אני רגוע - היא בטוח מחזקת את כולם'. פעם בשנה אנחנו מגיעים אליהם, כל המשפחה. סעיד לוקח את כל הילדים לסיור על הטרקטור, לראות גידולי גזר ותפוחי אדמה, ובינתיים עדינה הייתה מעמידה שולחן - היא מכינה פיצות מעולות ועוגות שמרים אלוהיות, ועלי גפן. היא בשלנית מעולה.
הקשר איתה אבד בערך ב־9:30. המחבלים שרפו את כל הבית, מה שנשאר זה רק הממ"ד שבו הם התחבאו. ואז המחבלים שמו לבנת חבלה מתחת לחלון וירו אר־פי־ג'י, וסעיד נפגע. עדינה ניסתה לטפל בו, הדריכו אותה בטלפון איך לעשות לו חסם עורקים, עד שפרצו את החלון והוציאו אותה. אנחנו לא יודעים אם הוא דימם למוות או אם עשו בו וידוא הריגה. זמן קצר אחר כך התפרסם בטלגרם סרטון שלה על אופנוע. רואים על הפנים שלה שהיא מבוהלת, והיא אוחזת במחבלים כדי לא ליפול מהאופנוע. הדאגה שלנו אינסופית, אין לנו מושג מה מצבה. פנינו לצלב האדום כי היא צריכה משקפיים ותרופות ללב, אבל אנחנו לא יודעים אם נתנו לה.
בשבעה של סעיד, אחד הנכדים של עדינה, בן חמש, אמר לי שהוא רוצה ללכת לעזה כדי להביא את סבתא, וגם שני חברים שהמחבלים גנבו לו לשם. אנחנו נעשה הכל כדי להחזיר אותה, כמו שהיא תמיד עשתה הכל למעננו, והמדינה צריכה להביא הביתה אותה ואת כולם".
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
