היום את הולכת לצבא.
המשפט הזה לבדו, בימים של עולם רגיל בחוץ, תופסים אב בגרונו. רק שהעולם בחוץ (שלמען האמת, אף פעם לא הצטיין), כבר לא יחזור להיות רגיל. והגרון, הגרון כבר תפוס ומכווץ מאז היום ההוא.
כל כך הרבה תמונות, אני יודע, עלו בדמיונך, כשחשבת על היום הזה, מאז המעטפה ההיא שרישרשה בתוכה את הצו ההוא, המעטפה שנראית עכשיו כל כך רחוקה מכל זמן ומקום. כל כך הרבה תמונות, ואף אחת מכולן אפילו לא חישבה את דרכה במצלמתו של צלם אחד, במחזה של במאי אחד, שיהיה מספיק שיכור להעלות על דעתו. שהרי המציאות לא זקוקה לבמאי.
וכל מה שרצית היה בסך הכל לקחת תרמיל (שאמא כמובן תוריד עבורך מחדר הארונות למעלה, כי צבא או לא צבא, יש דברים שכבר לא ישתנו לעולם גם בעולם הזה שהכל השתנה בו), למלא אותו בחפצייך, ולקוות לפני שאת סוגרת אותו שיישאר מקום גם לכמה חלומות.
ומכל החלומות כולם, לא את, ואפילו לא אבא שלך (שלפחות כמה פעמים במהלך חייך הצליח למלמל לעברך את המשפט המביך והריק מתוכן הזה ש"אני כבר ראיתי הכל"...), מכולם, מהחלום המובן והברור והבטוח והשלם - הבית - מהחלום הזה נותר רק שברו.
אז אם אפשר, לפחות מנקודת המבט והמפגש של אותו עולם, של אב ובתו המתגייסת לצבא בעת מלחמה, ושאפילו מביתה שלה לא ניתן לה לצאת לשם, בשבועות האחרונים שמעת וקראת אנשים שאמרו "אני אחראי" (אלה שאמרו...).
אני אחראי, ילדה שלי. אני אחראי על הבית שממנו לא תצאי היום עם תרמילך. לשאלות שנוספו ומכבידות על כתפך את משקלו של זה. לחלומות ש(כמו המפקד בצבא, שאינו מאחר לעולם, אלא רק מתעכב) יתעכבו קצת, מסובכים ומתחבאים בין החולצות והגרביים התרמיות בתרמיל. למילים, ששותקות מתוך המבטים שמבקשים ולא מצליחים.
אני אחראי להכל.
והרי, ילדתי, עיקר החדשות המטופשות של אבא (עושה בושות...): אני לא מתפטר. כי אבא פשוט לא יכול. הוא לא ראש ממשלה. הוא אבא, באמת אין לו מחליף. אבל היום, רני, את הולכת לצבא. ולמשפט הבלתי נסלח שאמר לך אבא שלך, ש"המתים מתים והחיים... חיים", גם שאמר מתוך סך כל הכאב שאינו מחלים באמת, למשפט הזה, בקשתי היחידה לך, מצאי גם בשבילו מקום בתרמיל המתפקע.
לכי בכוחך, כי הוא כוח שרעננות ומשובת נעורים עדיין בו, ולא עייפות מבוגרים שחקה אותו. לכי באמונתך שימים טובים באים, ואין בשום כוח של הימים האלה להפריע. לכי כשראשך זקוף, ולא יהיה דבר בעולם הזה שבחוץ להרכין אותו. לכי, והיסוס קל שבקלים לא יהיה לך בסובבך את גבך אליי, כי אני העבר שלא עלה בידו להקל עלייך את ההווה שאת והעתיד המזהיר שתהיי.
לכי, ואוזניי שכבדו מהמסע הזה ישמעו אותך ממלמלת לעצמך את שורת השיר "כי עוד אאמין באדם", והד שתיקתי יענה לך "כי עודני מאמין בך". לכי בשלום, חזרי בשלום ומתוך שלווה שיש בה מרפא.
ורק דבר אחד בינינו נבטיח זו לזה וזה לזו: פעם אחת הניחי לי לסחוב את תרמילך, ואני מבטיח לך שאחלץ מתוכו כל חלום שסגרת בו ואגשים לך.
אני אוהב אותך.
אבא.
הביא לדפוס: מתן צורי
