פעם אחת, בסיום כל מפגש שבו הוא עולה לדווח לציבור, דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי עוצר ומכריז: שאלות. בחיקוי שלו ב"ארץ נהדרת" רועי בר נתן, זה שעושה את הגרי, עוצר כל משפט שני, הופך דף, אומר "שאלות".
זה מצחיק והכל, מוטיב קומי חוזר, וזה גם קצת לא, כי אתה מבין את מה שמאחורי זה.
הקטע שבו בעל תפקיד ממלכתי עוצר כדי להשיב למה שלא פתור אצלנו, בנוהל, נהיה אירוע. למשהו שמתעכבים עליו. שעושים לו חיקוי. מה, לתת תשובות, ועוד לנו? בטוח? כי במקרה יש לנו שאלה או שתיים. לא הכל ברור לנו לאחרונה.
עצוב, אבל זה מה שהרגילו אותנו, המנהיגים הדגולים שלנו, ראש הממשלה שלנו, שרק לפני שבוע ניאות להשיב לכמה שאלות. ניאות ולא להתראות.
גם סתם לשבת באולפן ולספוג אש, בלי לתת תשובות נורמליות, כמו דני דנון למשל, זה בעל ערך בימים כאלה. הציבור צריך לפרוק. והציבור רוצה לדעת שיש פה מישהו. שלא נשארנו לבד.
בגלל זה הגרי נהיה בסטי.
חבר בימים שבהם אין אחרים. ואין מבוגרים אחראיים. הוא פה, כל יום, הדבר הכי יציב שלנו. עדכונים, דיווחים. באותו מבנה, לפעמים אותן מילים. מתחיל בחמאס, נוקב בשם בכיר שחוסל; עובר לחיזבאללה, "הם לא היעד", מבהיר בתנועת יד ברורה; מרכך טון, מעדכן על מספרי החללים והחטופים; ואז "נכה בים, באוויר, וביבשה", משחרר להמשך המערכה.
לא הכל מושלם בהסברה, ברור.
למשל אירוע התבהלה שגרם לציבור לרוקן את המדינה ממים ושימורים, לא כולל לפתן; או הדיליי הקריטי עם ההסברה בנוגע להפצצת בית החולים בעזה. וגם ברור שלא כל הדיווחים מיועדים לנו. לפעמים הם בקודים, במסרים תת־קרקעיים. לחיזבאללה, לתושבי עזה, לאמריקאים, למצרים.
ועדיין, אחרי הכל, אנחנו רוצים שהגרי יצליח. שיהיה הנחמן שי שלנו. שירגיע את הדודות שלנו. שימלא צרכים פסיכולוגיים שלנו. כי בבסיס, יש שם את מה שצריך. האמינות שלו טובה בעינינו. והוא לא מתלהם. ואנחנו יודעים שהוא לטובתנו. לא כמו פוליטיקאים ואינטרסנטים אחרים. והקול שלו נע בין רך לתקיף. ויש לו רקורד של לוחם מובחר. ויש לו עיניים טובות. אז אנחנו חייבים שיצליח. אין שום אופציה אחרת.
בגלל זה כתבת הפרופיל על הגרי ב"אולפן שישי" של ערוץ 12, שהיה חשש לרגע קל שתתנגש עם הדיווח הקבוע שלו, לא חידשה לנו יותר מדי. מה אתם מסתלבטים, לעשות כתבה על אח שלנו? אתם באים לספר לנו שהרמטכ"ל סומך עליו? אנחנו סומכים עליו כבר חודש, פעמיים ביום. אתם יודעים מה עברנו ביחד? איזו כברת דרך?
סמל מלחמה קוראים לזה. הפכנו את הגרי לאחד כזה, יותר בגללנו, בגלל צורך פנימי שלנו, פחות בגללו. ובכל זאת, גם אם זה לא מה שתיכנן, מיום ליום נדמה שהגרי מתחבר יותר לשליחות הזו, לפעימות הלב של העם. מרשה לעצמו להיאנח, להיעצב בדיווח כואב, להבליח חיוך כשיש משהו אופטימי. לעודד במסר, ערב שבת, מהמפקדים בשטח: "המורל גבוה, הם יודעים על מה הם נלחמים. נלחמים עבורכם, עבור הבית".
גם אתה פה עבורנו, תא"ל הגרי. זה לא נעלם.
