עדן לוי ז"ל, בת 19 מנירית. נהרגה ביום הראשון למלחמה. "הקצינים הגיעו לומר לנו מה היה, מלאכית שלנו", מספרת אחותה נופר. "עשרה מחבלים ניסו לחדור לבסיס בזמן שאת שמרת בש"ג עם טירון, שלחת אותו לקרוא לעזרה ואז את והחברים שלך לסגל נלחמתם במחבלים שהיו מצוידים באין־סוף רימוני רסס ו־RPG. בזכות העמידה שלכם בסיס זיקים הוא היחיד שלא נכבש באזור. כל הטירונים, חוץ מאחד, בריאים ושלמים. הורים של חיילים שלך הגיעו לשבעה להודות לנו יפה שלי, להגיד לנו שבזכותך הם חיים עכשיו. אני כל כך גאה בך גיבורה שלי".
רפ"ק שפרה בוכריס (45), אם לעשרה ילדים, הצילה גם היא עשרות באומץ ליבה. בוכריס, מפקדת יחידת הסיירות במג"ב דרום, הובילה תחת אש את סגנה פקד רם עמרני, הסמב"ץ רס"מ ברוך אביסהל ורס"ר המשמעת רס"ב יניב כהן. הם הגיעו בכלל בשני רכבים פרטיים ובמשך 12 שעות, כשהאזור שורץ טרוריסטים, חילצו כמה שיותר מבלים מהמסיבה. ויש את הסיפור המופלא של ענבל ליברמן, הרבש"צית של ניר עם שהצילה בתושייתה את הקיבוץ. ואת סרן יובל דואק מפקדת הפלס"ם, פלוגת תומכי הלחימה של סיירת נח"ל, שהצילה חיים בדרום במבצע הרואי. והתצפיתניות כמובן. ועוד ועוד ועוד.
גדלנו במשך דורות על סיפורי הגבורה של חנה סנש, שרה אהרונסון ואיפשהו גם וונדר וומן. הן היו הבלחות בודדות בפסיפס עצום של גלורפיקציה גברית, וגם השירים שנכתבו במהלך מאה שנים של מלחמה הוקדשו ברובם המכריע לאייקונים הגברים. למרות הפעילות המבצעית הנרחבת של נשים עוד מימי שרה גיבורת ניל"י דרך המנדט, הנשים הישראליות היו בעצם יותר זמרות המלחמות מאשר הגיבורות שלהן, מיפה ירקוני ועד חוה אלברשטיין וירדנה ארזי בלבנון (שהופיעו לפעמים תחת אש מול חיילים). אין באמת מושג כזה, נניח, של "זמר מלחמות".
מאז 7 באוקטובר מתגלים יותר ויותר סיפורי גבורה של הנשים הישראליות שהתגייסו מראש לחזית ושל הנשים שלא ידעו שהן יהיו יום אחד באיזושהי חזית. הפה פעור, הלב מכה בעוצמת תודה והבטן רותחת מכעס על כל אותם אלה שלאורך השנים, בעיקר מהאגפים הימניים־דתיים־שמרניים, לעגו להשתלבות חיילות במערכים הקרביים של צה"ל, קראו לזה גימיק, טרלול פרוגרסיבי, אפילו החלשה. למרבה הצער, הימים השחורים ביותר של מדינת ישראל סיפקו את התשובות המדממות והנועלות בסוגיה המיותרת הזו, שנמשכת שנים. אנחנו לא רק צריכים לאפשר לנשים עוד תפקידים קרביים בכוחות הביטחון, אלא לא יכולים שלא לעשות את זה.
זה נכון לא רק בשדות הקרב. בלוגרית הטיולים אלה קינן היא מפעל הסברה התנדבותי של אישה אחת מבריקה העובדת סביב השעון בחזיתות הבוערות ליטרלי של הרשתית החברתיות. קינן לא משאירה ואקום לאף אנטישמי, גם לא לאושיות עוצמתיות כמו גרטה טונברג. נועה תשבי הועלתה במלחמה לשרת הסברה בינלאומית כשהיא מגיעה עד לעמוד הראשון של "הניו יורק טיימס". איש לא משלם על זה, אם תהיתם. בלוגרית הטיולים דנה גת הקימה חמ"ל אזרחי מדהים של סיוע מהיום הראשון, כמעט בכל פרט, הכל בהתנדבות מלאה. מדינת ישראל, אנחנו, חייבים להן תודה גדולה וחלקנו המוכר גם התנצלות לא קטנה.
קו ייר ומחריד עובר בין גבורת הנשים הישראליות במלחמה לאחת המטרות של חמאס הפעם, אונס בנותינו, ילדות, נערות, בוגרות. אנחנו אולי לא מספיק מדברים על הנושא הזה. הוא קשה, הוא מזעזע, הוא מעורר אימה. הרי מה רצו הנאצים מעזה לעשות בטבח 7 באוקטובר? לבזוז, להחריב ולשרוף את כל מה שיפה בישראל. את הבתים המטופחים בקיבוצים, את המטעים הבוהקים, את הילדים הקורנים, את שבת בבוקר יום יפה - וכן, גם את הבנות שלנו. "הורו לנו ללכלך אותן", הודתה בחקירתה אחת המפלצות. זה היה מתוכנן לפרטים. את השטן מעזה פשוט מטריפה העובדה שמול כל השפע בישראל מתנהלת ישות כושלת ופרימיטיבית במיוחד, שבה הנשים הן אזרחיות סוג ג' המופלות תדיר לרעה במקרה הטוב. הספונסרית הראשית של חמאס, קטאר, נחשבת לאחת המדינות הגרועות בעולם ביחס לנשים. והנה ממול, הנשים הישראליות. מובילות, משפיעות, נלחמות. שוות. גאות. זו מציאות ישראלית מודרנית כואבת שהנאצים בעזה לא יכולים להתמודד איתה. זהו ניצחון נדיר של הרוח הישראלית. הם פצעו לנו בטבח את הנשמה, כפו אותם עליה, אבל לא יוכלו לה לבסוף.
תדע כל אם עברייה שהפקידה גורל בנותיה ובניה גם בידי מפקדות וגיבורות ישראליות הראויות לכך.
