10 באוקטובר היה אמור להיות תאריך חשוב בעונת החורף הטלוויזיונית: רשת התכוננה להשיק את 'פקין אקספרס', הריאליטי שעליו בנתה שיחלץ אותה מהבוץ שהיא שקועה בו, וקשת התכוונה לחנוך עוד עונת סלבס של 'המטבח המנצח', כדי לוודא שערוץ 14 לא ממשיך לנגוס בה עם הקרקס הרעיל של 'הפטריוטים'. על מה שקרה בסוף לא צריך להכביר עוד מילים.
אולם כפי שצה"ל דואג לתדרך שלוש פעמים ביום, זה לא עוד "סבב". כמו שזה נראה כרגע - ו"כרגע" זה כל מה שיש - ישראל נכנסת לחורף שכמותו לא היה לה: אוגדות שלמות נלחמות בעזה וסופגות הרוגים, מאות אלפי ישראלים וישראליות שנעקרו מביתם, ואומה שעדיין אוספת מיליוני רסיסים. השאלה היא לא רק כיצד קשת נכשלה בהבנת המציאות הזאת, כשחשבה להעלות את 'הכוכב הבא' לפני כעשרה ימים; השאלה היא מה כן אפשר לעשות, בידיעה שלא רואים את קו הסיום, וגם לא יודעים איך ניראה לאחר מכן.
ונדמה שהטלוויזיה הישראלית, בדגש על קשת ורשת, משלמת עכשיו מחיר על התפיסה הבינארית של לוח השידורים, שברובו מבוסס על בחירה בין כל סוגי החדשות לאסקפיזם מוחלט. מלבד 'ארץ נהדרת', שבעצמה נדרשה להתאמות עקב המצב, קשה למצוא על המסך של ערוצים 12 ו־13 אופציות קיימות, כלומר כאלה שכבר קיבלו אופי וצברו ניסיון, כך שהן יכולות להתמודד עם המצב הנוכחי ועדיין לספק את ההפוגה שלא מעט צופים וצופות זקוקים לה. דמיינו, למשל, את הלייט־נייט החביב של גורי אלפי בקשת, שירד ב־2018 אחרי כמעט 200 פרקים: לא היה עדיף אותו על המסך מאשר הקרינג' של אברי גלעד וארז טל?
למעשה, החיפוש ההיסטרי אחר פורמטים מותאמי מלחמה (מרצועת בישול לחיילים ועד זיווגים כמו יעל פוליאקוב ותם אהרון) מלמד על קוצר הרואי עד הנה: פתאום מתברר שלא ניתן להסתדר רק עם תוכניות אוכל ותחפושות אינפנטיליות שבאות אחרי אלף שעות של חדשות. כפי שנכתב כאן עוד בימי המחאה המשפטית - הו, הנוסטלגיה - מלכתחילה הפער היה כבד וכעת הוא ממש סר טעם. ובהינתן ששום דבר טוב לא מאיים עלינו, האנשים שעושים את הטלוויזיה הפופולרית בישראל יצטרכו ללמוד איך להצמיח את האונה שהם כרתו.
