בשבוע שעבר שיחרר הבית הלבן "תוכנית פעולה למאבק באיסלאמופוביה". זו מטרה ראויה כי לצד העלייה המחרידה באנטישמיות באמריקה, יש זינוק חד לא פחות באיסלאמופוביה - אבל פרסום התוכנית אמור היה גם להיות תגובה לרצף אינדיקציות שהצביעו על צניחה בתמיכה של מוסלמים־אמריקאים בג'ו ביידן. יועציו הפוליטיים של הנשיא הציגו לו חשש מתגבר כי בקצב הזה, לפחות מדינה מתנדנדת אחת - מישיגן, שבה ניצח ביידן ב־2020 לא מעט בזכות אוכלוסייה מוסלמית־פלסטינית גדולה - תהפוך לסכנה אלקטורלית, בדיוק שנה לפני הבחירות. ביידן ידע שעמידה אוטומטית וחסרת תנאים לצד ישראל כשהיא תוקפת בעזה, מגובה בצבא החזק ביותר בהיסטוריה, תייצר לו צרות בבית הפוליטי שלו. הוא היה מוכן לספוג זאת כדי לעשות את מה שבעיניו הוא הדבר הנכון, בוודאי לאור זוועות 7 באוקטובר, אבל הוא גם ידע שהאשראי שיקבל ממפלגתו ייגמר מהר.
ואכן, בשבועיים האחרונים יש שינוי בסיקור המלחמה בעזה בתקשורת האמריקאית. כל יום שעובר מותיר את 7 באוקטובר במראה האחורית, גם כי מגיעים מראות קשים טריים, כולם מעזה. האסטרטגים הפוליטיים של המפלגה הדמוקרטית מביטים בעיניים כלות בסקרים שמראים נגיסה של אחוזים משמעותיים בתמיכה בביידן בקרב החלקים הקריטיים של מצביעים דמוקרטים: צעירים, מיעוטים ולבנים עם תואר אקדמי. סנטורים דמוקרטים פופולריים מהמיינסטרים - לא רשידה טליב, אלא כריס מרפי ובריאן שץ היהודי - כבר מצייצים ש"אי־אפשר רק להמשיך ולהפציץ את עזה".
כל זה לא מפתיע את ביידן. הוא יודע שהכתובת של שחיקת התמיכה בישראל בקרב צעירים ליברליים בארצות־הברית נמצאת על הקיר הרבה זמן. הבעיה היא לא האקטיביסטים המקצועיים, שרובם פרפורמרים שעובדים עבור לייקים באינסטגרם. הבעיה רחבה ועמוקה הרבה יותר, והיא התחילה כבר אחרי רצח רבין, כשהתקווה האחרונה לסוף הסכסוך נעלמה. מאז, לא רק שהיה ברור כי הדמוגרפיה משתנה, אלא גם שגדל בארצות־הברית דור שלא יודע דבר על השואה ועל הצורך הקיומי במדינה לעם היהודי.
מה שרוב בני ה־20 בארצות־הברית יודעים היום זה שיהודים הם אנשים מבוססים, שאולי פעם היו פליטים אבל עכשיו נמצאים בכל מוקדי הכוח, ועבור צעיר שחור או מוסלמי או היספני, יהודים הם גם לבנים שמתעמרים בלא־לבנים. זה קרב הסברה כמעט חסר סיכוי. אפשר לכעוס על סלבריטאי שאומר "הטבח של חמאס לא קרה בוואקום", אבל בעיניים עולמיות זה אכן לא קרה בוואקום, וההיסטוריה לא התחילה ב־7 באוקטובר.
היה צורך דחוף לטפל במגמה הזו מזמן, דרך חינוך, מפגשים, יצירת גשרים, הקצאת משאבים. זה לא קרה. ובוודאי שאסור היה לפגוע ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית - שהיא לא רק היחידה שבאמת תומכת ברעיון הציוני, היא גם זו שצעירים אמריקאים שגדלו בימי ברק אובמה מצביעים לה - אבל זה בדיוק מה שבנימין נתניהו עשה, ועכשיו מוגשות החשבוניות גם בתחום הזה. ביידן, ציוני אמיתי, יצטרך בקרוב להחליט כמה רחוק הוא מוכן ללכת, כי הוא אמנם אוהב את ישראל, אבל יותר חשוב לנצח את דונלד טראמפ.
ביידן יודע שהכתובת של שחיקת התמיכה בישראל בקרב צעירים ליברלים בארה"ב נמצאת על הקיר הרבה זמן. הבעיה היא לא האקטיביסטים המקצועיים, היא רחבה ועמוקה הרבה יותר
