בימים האחרונים נשמעת טענה מוצדקת נגד שתיקתם של ארגוני הנשים הבינלאומיים נוכח האלימות והברוטליות שהופגנה כלפי נשים ישראליות במתקפת 7 באוקטובר. הציפייה הייתה שמי ששמעו על מעשי האונס, הרצח הברוטלי, הניתוק האלים של נשים מילדיהן הרכים - יציבו נשים חזקות ובולטות בקדמת החזית נגד ציר הרשע של חמאס ושולחיו. אך ארגוני הנשים בעולם שותקים שתיקה מבישה, שמציבה סימן שאלה גדול מעל למנהיגות שלהם.
יחד עם זאת, לצד הביקורת על המנהיגות הנשית העולמית, אולי כדאי שגם אנחנו נתבונן פנימה ונשאל את עצמנו היכן המנהיגות הנשית כאן, בישראל. השדרה הניהולית של המשבר היא שדרה גברית ברובה. מהקבינט המצומצם, דרך הקבינט המדיני־ביטחוני ועד כל המינויים הקשורים למצב המיוחד - מתאם השבויים והנעדרים גל הירש, הפרויקטור האזרחי טל בסכס, הפרויקטור מטעם צה"ל לטיפול בחטופים והשבויים ניצן אלון, וכל ראשי הארגונים הביטחוניים - כולם, כולם גברים.
הממשלה הגיעה אל 7 באוקטובר כמעט ללא נשים בתפקידים בכירים, ואין פלא שהמורשת הזאת ממשיכה גם במהלך הלחימה. את הקונספציה המוטעית שהביאה עלינו את הימים הקשים הללו הגו ופירנסו גברים - אבל הם עדיין לא משלמים את המחיר, וזזים ממקומם. וזה האבסורד הגדול ביותר, כי המערכה הזאת היא המערכה הנשית ביותר שחווינו מאז ימי המחתרות ומלחמת העצמאות. במלחמה זו התגלתה גבורתן של הנשים במלוא עוצמתה: לוחמות רבות בצה"ל ושוטרות משטרת ישראל לחמו בחירוף נפש, וחלקן שילמו בחייהן כשהגנו על אזרחים, וגם כעת נשים לוקחות חלק בלחימה בתפקידים החשובים ביותר - חובלות, לוחמות הגנת הגבולות, מפעילות כלי טיס ומג"בניקיות אמיצות - ולא ניתן להטיל ספק בחלקן בהישגים של צה"ל. אליהן מצטרפות לוחמות אזרחיות, וכן אימהותיהם של החטופים - הנשים העוצמתיות החדשות שהפכו לדוברות המאבק. הלביאות הללו הפכו לקול כריזמטי ועוצמתי המפלח את ליבנו ערב־ערב. מולן יושבים פורומים גבריים שכוללים את ראש הממשלה, הנשיא ושר הביטחון - ולפעמים הם נאלצים לגייס את הרעיות, שאינן בתפקיד פורמלי, כי פשוט אין אף מנהיגה אישה שתדע להסתכל להורי החטופים בעיניים. במלחמת יום הכיפורים, בעת שלישראל היו מאות שבויים במצרים ועשרות בסוריה, וראש הממשלה דאז גולדה מאיר התבקשה לספק עזרה רפואית לארמיה השלישית, היא אמרה למזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר: "איך אוכל להביט בפניהן של האמהות והרעיות של הבחורים האלה". עכשיו, נסו לשים את המשפט הזה בפיו של גבר. זה לא ממש מסתדר.
החטא הקדמון של המנהיגות הישראלית שהדירה נשים לפני המלחמה מתגלה בעוצמתו גם במערכה. מקומן של הנשים לא נפקד בלוחמות, בקורבנות, בקרב השבויות - אך נפקד כשמדובר בהנהגת המדיניות והתוויית הדרך. יש עוד זמן לערוך תיקון שהוא לא רק צודק, אלא גם נכון היסטורית.
הממשלה הגיעה אל 7 באוקטובר כמעט ללא נשים בתפקידים בכירים. את הקונספציה המוטעית שהביאה עלינו את הימים הקשים הללו הגו ופירנסו גברים - אבל הם עדיין לא משלמים את המחיר, וזזים ממקומם
