גם בגיהינום, מתברר, יש הפסקות. השבוע הגיעה אחת כזו משום מקום: שיר חדש של הביטלס. ולרגע - בתוך הרגע הישראלי האפל והקודר ביותר אי פעם - היה כמעט צורך להיזכר בהכל מחדש: אה, כן, יש עולם שלם בחוץ, הוא מוסיף להתקיים, גופים מסחריים שמוציאים שוב את האוסף האדום והכחול של הביטלס זקוקים למקדם מכירות פגזי (רגע, לא פגזי. לא. מילה אחרת), והנה צץ Now and Then, שיר שכתב לנון, החברים עבדו עליו כמה שעות בסוף שנות ה־70, ג'ורג' הריסון שנא את התוצאה והוא נגנז.
ועכשיו, בבקשה. השירה של לנון הופרדה מהפסנתר שליווה אותה בהקלטה המקורית, מקרטני ורינגו סטאר הוסיפו שכבות בנוחות בתיהם, הריסון באדמה אבל אלמנתו אישרה, והנה מגיע "השיר האחרון של הביטלס".
תגידו מהלך ציני, אבל לא; זה שיר חדש של הביטלס בתקופה שבה אירוע כזה הוא כמעט כמו התגלות שמימית; הגוף מצטמרר מיידית לנוכח קולו המזוהה, הגבוה והפגיע, של לנון, שנשלח לתוך עולם במלחמה כמו יד אימהית מוכרת, רכה ומנחמת, כמו שדר מפייס מזמן אחר, קיום אחר, מעולם החיים גם אם כבר מתו. זו בוודאי הסיבה להתרגשות העולמית העצומה, גם כשמתברר שמדובר בשיר, מה לעשות, בינוני למדי. ועדיין, צמרמורת. דמיינו את כל האנשים נעצרים לרגע בתוך כל הרוע המוחלט כדי לשמוע 4:08 דקות של ביטלס. זה קל אם תנסו.
