היום כ"ב בחשוון. מר חשוון. בדיוק 30 ימים לאחר השבת המרה שבה חיינו השתנו לבלי הכר. התאריך הלועזי 7 בנובמבר יצוין מחר. יומיים סמוכים שמזכירים כי חודש אחד עבר מאז היממה הקשה בתולדות מדינת ישראל, ונדמה שחלפו חיים שלמים.
ונדמה כי כל זה אירע רק אתמול. הזמן איבד את משמעותו, ואנו נדרשים לתקוע בו יתדות, לתת בו סימנים. לזכור ולהזכיר: כך קרה. כך אירע. היו הדברים. ועודם. בשונה ממעגל האבלות שאנו מורגלים, שבעה ושלושים ושנה, שכל אחד מהם הוא עוד גלד ומעניק מעט רפואה, החודש הזה כולו מוות. מעגלי האבל לא מספיקים להיסגר, וכבר נפתחים מעגלים נוספים. לא רק של מי שנפלו בקרב, אלא של מי שטרם זוהו, שעודם נעדרים, של מי שנפצעו ונאבקו ארבעה שבועות ולבסוף לא יכלו עוד. ועוד לא אמרנו מילה על למעלה מ־200 שבויים וחטופים – ילדים, נשים וגברים שליבם פועם במנהרות עזה ומשפחותיהם קרועות כאן איתנו. מדינה אבלה.
אחד הסיפורים שממחישים את תהומות הצער הללו הוא סיפורם של אריק ורות פרץ. אב ובתו שיצאו לחגוג יחד במסיבה ברעים. היא ילדה נכה, על כיסא גלגלים ועם מוגבלות. הוא אבא מסור שהקדיש את חייו עבורה והאמין שהמוזיקה תהיה לה לרפואה. בשבת ההיא, לפני חודש בדיוק, שניהם נסו מהמחבלים. הוא נשא אותה על הידיים, וכיסא הגלגלים נותר מיותם. הוא זוהה ונקבר לפני כמה שבועות. והיא? זוהתה רק אמש – והובאה לקבורה. למשפחת פרץ, כמו משפחות רבות בישראל, סגירת המעגל היא מייסרת וארוכה. השבת ההיא חלפה, אבל האובדן עוד דופק בדלת, מנפץ תקוות קטנות לבשורות מרות.
ובכל זאת – שבעה, שלושים, שנה, אלו מועדים בעלי ערך. בימים אלו יעמדו ראשוני המשפחות מול מצבות מנוסחות. הם בחרו את המילים שינציחו את יקיריהם בזמן שאל משפחת השכול מצטרפות בכל יום משפחות נוספות. ואנחנו? אנחנו צריכים להיעצר איתם. לשוב אל הסיפורים, אל הגיבורים ואל העדויות. לא לתת לשטף של החדשות שמציף בכל יום להשכיח את מי שנחשבות ל"משפחות ותיקות", כאלו שנושאות את הבשורה כבר חודש שלם, אבל בעצם בתוך המספרים האסטרונומיים לא זכו לנחמה ולקשב שמגיעים להן. לאהובי ליבן.
ימי השלושים הם התפר שבו האבלים שבים לאיטם אל החיים, ואנחנו כחברה צריכים להיות הקרקע שמאפשרת לשיבה הזו להיות עוטפת ומחזקת. לעצור יחד איתם. מלחמות הסרק בינינו, האמירות האומללות של נבחרי הציבור והסדקים שנחשפים אחרי ימים ארוכים של אימה, פוגעים ביכולת שלנו לשאת את העגלה הכבדה הזו, שתצטרך לתפקד ככל הנראה עוד שבועות רבים. זה גם הזמן שבו יש לנו איזושהי פרספקטיבה שמאפשרת לספר את הסיפור של הימים הללו. לזהות מגמות, לאתר את היובלים הדקים של הגבורה והחסד. בדברי הימים של המלחמה הזו נשוב ונבדוק: מה סיפרנו וכיצד? האם הסיפורים הללו העניקו לנו אופק, עתיד משותף ומשמעות או שהם החלישו ופוררו אותנו? הדברים מוכרעים עכשיו.
30 ימים חלפו. ונדמה שהם 30 שנה וגם שלושה ימים. ובכל זאת אפשר כבר לנסח את גבורת האזרחים, את ההתנדבות שלא יודעת גבול, את החברה החרדית שהתייצבה, את הלוחמות שהפכו לקונצנזוס שנקבע בברית דמים, את הסולידריות הבדואית־יהודית בדרום. ההווה, שהיה כמו כתם רורשאך שחיפשנו בו משמעויות, מתעצב לנגד עינינו בזכות שומרי הזיכרון. שומרי הזיכרון שהם אנחנו. זו אחריות עצומה.
