לוחמים בוכים.
הבכי מטפס במעלה הגרון, הדמעות זולגות בשקט על הלחי,
אנחנו חונקים אותן מהר וחוזרים לעטות את השריון.
העצבים שלנו חשופים. יש לנו פצע פתוח של רגשות,
כל נגיעה פותחת סכר של דמעות. לוחמים - ירוק בחוץ ואדום בפנים.
שיחה קצרה עם חיילת צעירה מזכירה לך את אחותך.
היא מחייכת בלי הפסקה ומשתפת בכאבים שלה.
אנחנו מחליפים ספרים: "שירת הסירנה" תמורת "אישה בורחת מבשורה".
ספרוּת מלחמה ודמעה ראשונה.
אנחנו מקבלים חבילה. שוקולד, קפה, סיגריות,
וברכה אחת מצוירת שוברת את ליבך:
"לחייל. אני לא מכיר אותך, אבל טודה שאתה שומר עלינו.
בזחותך אני ישן טוב בלילה, מחקים לך בבית". דמעה שנייה.
אנחנו יוצאים לפעילות. מרגישים את הסכנה.
הנשק דרוך, גם אתה. כולם שולחים הודעה למשפחה.
כל מילה חשובה.
הקול שלך רועד אבל אתה קובר את הפחד עמוק בלב שלך.
דמעה שלישית, ההודעה נשלחה.
לחבר שלך יש עיניים נוצצות, הוא מחזיק בבטן שתיקה מעיקה.
אתם מתחבקים באמצע היום ולא אומרים מילה.
נותנים כתף להניח עליה את הראש לכמה שניות,
נשענים אחד על השני, ומסתירים דמעה רביעית מאחורי הגב.
כלה לובשת מדים והינומה, החתן מנער את האבק וחובש כיפה,
האהבה שלהם נותנת שביב של תקווה.
קול ששון וקול שמחה וסביב קולות מלחמה.
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"
מבטיח החתן וכולנו מצטרפים להבטחה.
הכוס נשברת ואיתה דמעה חמישית של געגוע לאישה.
הכותב הוא חייל מילואים בגדוד שריון 8108.
