בהצדעה לאנשים שגדלו איתי ולאלו שגידלו אותי, אנשי מפלסים.
בהצדעה לכיתת הכוננות ולחיילים, בני המשק, שהצילו את הקיבוץ בשילוב כוחות, רעות ומקצוענות. לקפלן, רבש"ץ הקיבוץ, שהתעקש שהנשקים של כיתת הכוננות יהיו בבתים ולא בנשקייה. בהצדעה בוכייה לחברים הרבים שלנו ובני משפחותיהם מהקיבוצים השכנים, כפר עזה ונחל עוז, על האובדן העצום, על החטופים והנעדרים ועל חירוף הנפש של כיתות הכוננות והחברים בבתים.
בהצדעה לבת קבוצתי בקיבוץ, קבוצת אלמוג, איילת מולכו (ניר), ובעלה שלומי, שנרצחו בנתיב העשרה כשנלחמו באומץ לב על חייהם מול מחבלי חמאס. לשלמה רון מנחל עוז, אביה של בת כיתתי ענת, שנרצח עת ישב בסלון ביתו, מבצע הטעיה והקריב את עצמו להצלת בני משפחתו שניצלו בזכותו בממ"ד הסמוך. בהצדעה לאיש יחיד ומיוחד, מפקדי בקורס הקצינים, אלוף במיל' יוסי בכר. איש בארי, שלחם לבדו באותו יום ארור בקיבוץ וחיסל לבדו מחבלים רבים, ששכל באותו יום את אמו ובני משפחה נוספים ושבזמן שבעה התגייס, ומשמש עזר כנגדו לאלוף פיקוד הדרום.
בימים שחלפו למדתי את שידעתי תמיד, אם כי לא בעוצמות הללו: אתה יכול לעזוב את מפלסים ואת שער הנגב, הם לעולם לא יעזבו אותך. אנו רואים את השבר הגדול בתוכם, את הזעם והעלבון על ההפקרות הצבאית ועל ההפקרות הממשלתית ארוכת השנים. בסוף הדרך, יהיו משפחות שלא ישובו, יהיו משפחות רבות שישובו. אנחנו נהיה שם, זאת חובתנו להם. יישובי שער הנגב והעוטף, למרות הכל, ישובו לפרוח. וכולנו, נבחר בחיים. עם ישראל חי!
